עוד שביל ארוך ארוך, בית חשוך, מילים גסות באוויר, כל אמת
מסתתרת בין השורות ורק כאב.

אני עולה בעלייה מוכרת, אך הרחוב שונה, העצים, הכביש,
המכוניות, האווירה ואז אני רואה אותה. מישהי שתמיד גרמה לי
להחסיר פעימה. שנים לא ראיתי אותה. היא תמיד היתה יפה, אבל
עכשיו, היא גם מבוגרת, לא זקנה, אבל גדולה. היא מתקרבת, אני
מפחדת, אני די פחדנית. אני מסתכלת עליה עם שפתיים תפורות על
לחי ימין, אולי לומר מה נשמע? מה חדש? והיא מתעלמת למרות שהיא
בטוח זיהתה. אני המומה. עוקבת עם הראש שלי אחריה לראות אותה
מתרחקת ואז בייאוש מחזירה את הראש שלי למקומו הקבוע, במעלה
העלייה. ואז, היא שוב מולי, מתקרבת, ואני לרגע לא מבינה וחושבת
שאולי זו פשוט איזו הזדמנות שניה, אבל היא מתקרבת ומתקרבת. אני
שוב מותחת את החיוך הצדדי שלי, ומקווה לקלוט אותה הפעם. ושוב,
שום תגובה היא ממשיכה, כאילו שעוברת דרכי, ואני יותר המומה
ממקודם. שוב מסובבת את ראשי אחריה ועוקבת אחרי צעדיה הקטנים
בשמלה הארוכה, מתפללת שתסתובב, אך היא לא. טוב, אני מתייאשת.
בכל זאת, היא אף פעם לא באמת הייתה בחיים שלי, לפחות לא
במציאות, אז היא גם לא תחסר ושוב מחזירה את ראשי למקומו, מקווה
שהעלייה הנצחית הזאת תסתיים. ושוב, זו היא, מתקרבת לעברי. אני
לא יודעת מה לעשות, כל הגיון נעלם מזמן, אז אני משתפת פעולה,
מה כבר יש לי להפסיד (כן, זו הסתכלות מאוד ישראלית על החיים,
לא מה אני ארוויח אלא מה אני אפסיד). והיא ממש קרובה וזה שוב
החצי חיוך, המבט המתחנן שלי והיא שוב לא רואה אותי בכלל. אני
שוב מסתובבת אחריה והפעם גם קוראת לה, אבל שום צליל לא יוצא
מפי. עכשיו, זה כבר מפחיד, לאן נעלם לי הקול? ואצלי זה יותר
קריטי מאצל שאר האנשים, מכיוון שאני מתיימרת להיות זמרת וחוץ
מזה שאני ידועה כאדם שאוהב לשמוע את עצמו מדבר אז אני בודקת
שוב, ממלמלת את המנגינה של השיר "מישהו" של יהודית רביץ ובסדר,
הוא חזר. כנראה אני והיא לא היינו אמורות להיות. ועכשיו אני
אפילו לא רואה את הסוף לעליה הרעה הזאת ומתחילים להיתפס לי כל
השרירים. אני אעשה הפסקה. מתיישבת בתחנת אוטובוס. כבר מאוחר,
אף אוטובוס לא יפריע לי למחשבות. אני מדליקה סיגריה וחוזרת
לעולם שלי. שם, יש איזו מישהי שמחייכת אלי לפני שאני הספקתי
לחייך אליה. זהו, אני מוקסמת ועכשיו הדרך לדיכאון קצרה מאוד.
אני מסתכלת על הפלאפון לראות אם יביא לי פלא עם צלצול מהקול
המתבקש, אבל הוא לא משתף פעולה. אמרו לי שאם מסתכלים הוא לא
מצלצל אז אני מכניסה אותו לתיק אבל אני עדיין חושבת על זה. זה
נחשב? לא יודעת, ולא אכפת לי כי היא כבר התקשרה בינתיים, בין
הרהור להרהור, ועכשיו היא כבר מספיקה לומר לי שהיא לא הפסיקה
לחשוב עלי ושהיא רוצה שאני אלמד אותה איך זה מרגיש כשאוהבים.
אני מחייכת, אני כבר אומרת לה שאני אוהבת אותה, אבל בלב, שלא
תשמע - אני לא רוצה להבריח אותה. היא נאנחת אנחה כזאת שמלווה
בניצוץ בעיניים. אני מאושרת, ואז הטלפון מפריע - זו אמא שלי:
איפה את?
בדרך
כבר מאוחר
אני יודעת
את לבד?
כן
מה עשית? מי היה? למה רק עכשיו? למה הייתן רק בנות? מה יש לכן
לדבר כל כך הרבה? מאיפה הן? איך קוראים להן? מה? מי? מו?
דייייי!!! אני משיבה כמובן בכן לא ולא יודעת והסיוט נגמר. היא
מנתקת ואני חוזרת אליך...
איפה היינו?
היא בדיוק הפריעה לנו להתנשק...
היא מתקרבת, אני כבר יודעת שלא יוכלו להוריד לי את החיוך
מהפנים אפילו עם שפכטל כל השבוע, ואז אני מרגישה את כל הגוף
שלה נוגע בשלי. אנחנו ערומות. הדופק פועם כל כך מהר עד שהוא
נהיה תואם, שלי ושלה...
מה המצב? ליטל, חברה מהכיתה...
מה את עושה?
מעשנת...
את הפילטר?
את מכירה אותי... היא צוחקת ואני עם הפרצוף השקוף שלי - היא
יודעת שעדיף שהיא תלך... והיא בדרך שלי. אני כל כך מקווה שהיא
תלך מדרך אחרת.
לאן? אני שואלת בצביעות.
לחבר, היא עונה במתיקות.
וואלה, כמה זמן? כאילו שאכפת לי...
כבר 5 חודשים.
מגניב, עוד מעט חצי שנה...
מהפה שלך לאלוהים...
אל תתני לי להתחיל לומר לך מה אני חושבת על אלוהים... אבל
כמובן שאני לא אומר את זה, להסתכן בשיחה? אז במקום אני
אומרת... כן... מגמגם כזה והיא הולכת... אוף, היא כבר נרדמה
ואני שוכבת במיטה לידה עם ידיים מאחורי הראש, כמו הבחור המרוצה
בסרטים שהבחורה שלו מחבקת אותו אחרי ערב סוער וחושבת עליך...
אלוהים. מפריע לי, כל הזמן רק מפריע, מעניין על מה אתה חושב?
עוד דרך לענות אותי? לקחת לי תקווה חדשה? איזה כיף שהמציאו לי
מישהו להאשים. יש לו שם וכתובת וכל מה שאני עושה זה להפיל עליו
את כל הצרות שלי. לפחות אני לא מנצלת אותו כמו שאר האנשים. אני
לא מבקשת כלום, כי אני יודעת שלא אקבל באמת. טוב, אני קמה
וממשיכה ללכת. הסוף כבר מתקרב. אני שונאת את המכוניות בלילה
שמסנוורות אותי בגאווה "אני על גלגלים ואת צריכה להשתמש בשני
גושי השומן האלה שמתחברים לך למפשעה כדי לחזור לכלוב". היא
התעוררה, אבל למה היא כועסת?
ממי, מה קרה?
אני רוצה שניפרד.
מה? למה? מי? מה? מו? (אני לפעמים מאוד דומה לאמא שלי)
כלום כבר לא מה שהיה...
אני בוכה גם איתה וגם ברחוב. אני מתלבשת, יורדת במדרגות וחוזרת
הביתה. המעבר מהבית שלה לבית שלי הוא בדיוק עליה אחת. והנה
האור בקצה המנהרה או יותר נכון פנס הרחוב בסוף העלייה, ואחריה
עוד שביל ארוך ארוך, בית חשוך, מילים גסות באוויר, כל אמת
מסתתרת בין השורות ורק כאב.
"אז אני אפגוש אותך מחר?" אני שואלת והיא אומרת שאני יכולה
לבוא מתי שאני רק רוצה, גם ככה היא תמיד איתי - בתוך הראש.