בתיכון

נעלי ואנס בצבע תכלת. היא מתה עליהן. בטח כבר זרוקות בארון -
הצבא לא מרשה.
גוף קטן כזה, ידיים דקות. לא נמוכה ולא גבוהה - בגובה שלי
בערך. העיניים הכי כחולות שיש, וצחוק מתגלגל מתגלגל.תמיד חיוך
על הפנים, חוץ מכשהיא עייפה, וגם אז הוא רק קטן יותר.
שיער חום חלק עם גוונים. תמיד חשבה שהם לא בהירים מספיק. לרוב
אסוף, לפעמים צמות. תמיד מריח מדהים.
חמישה צמידים על כל יד, כמה מהם ממני. היא, הורידה את כולם
לפני הגיוס. אלו שנתנה לי - עדיין עלי. התמונות הכי נוראות
בעולם - אין מישהו פחות פוטוגני ממנה. (לפעמים, 1000 מילים
שוות הרבה יותר.)
לא אוכלת הרבה, אבל אוכלת בהנאה - לא כמו הכונפות שמכורות
לסלט. הייתה מורידה אתי בכיף דאבל מק רויאל. מדהים שהיא כזאת
רזה. ביציאות תמיד מעדיפה חצאית. טיפוס של קיץ. בחורף -  אחד
מארבעת הג'ינסים שלה שאני כבר לא כל כך זוכר. פופיק אמריקאי
כזה שהיא לא אהבה. אני, הייתי חולה עליו.  
שמפו ד"ר פישר - זה של התינוקות. אולי הדבר שמאפיין אותה הכי
טוב. מה שמלמד הכי הרבה על האופי שלה למי שלא מכיר אותה.
השמפו. הריח של התינוקות, והבקבוק הירוק עם הציורים של הדגים
-תמים, מתוק.
שוכב לידה, מביט בנקודת חן אינטימית, ברגל ימין שם למעלה. עוצם
את עיניי, וקצת מאוהב...

בצבא

חוזרת ברכבת בערב יום חמישי, מותשת מנסיעה שעברה בלי מקום
ישיבה. תיק ענק על גבה, יותר גדול ממנה. ובכל זאת, נראה כאילו
כבר סחבה אותו מספיק בכדי לדעת איך להישאר יציבה. מסרבת כשאני
מציע לעזור.
מדי א' ירוקים שלא הולמים אותה, ושרוך הדרכה תלוי מהכיס
בחולצה. זוכר אותה מדלגת בשלוליות, ושרה שירי פתיחה של סדרות
טלויזיה -  קצת מוזר לראות אותה במדים שמבגרים אותה כל כך.
הכומתה שלה מקופלת על הכתף, קצת מרופטת. נראית כאילו עברה לא
מעט, כאילו יש לה הרבה לספר. היא בטוח יודעת יותר ממני.
יושב לידה, מביט על החיילת שיושבת לי באוטו. מנסה להיזכר למה
עזבתי, וקצת מתחרט...

בחלום

סערת חושים, ספק אם בבוקר אזכור. קצת מטושטש...
לפעמים היא נשארת, רוב הזמן דווקא לא. נראית כל כך יותר
מבוגרת... ואני, הולך קצת לאיבוד.
אומרת את אשר על ליבה, ומחכה לתשובה. אני, כבכל לילה, משיב
בלחש -
"את. תמיד את. בתחילת כל שיר, בסוף כל משפט."
מתעורר לידה, אך פוקח עיניי וחוזר למציאות.
יושב לבדי בחדר החשוך, וקצת מתגעגע...

מיכלי.