חייתי בשני עולמות.
עולמי הדמיוני אליו הייתי בורחת בכל רגע של כאב, של יאוש, של
אכזבה... ועולמי המציאותי,בו השתדלתי להישאר רק שהיה לי טוב...
כי אם היה טיפה כאב ישר עברתי לעולם השני. לא יודעת להתמודד עם
כאב. קצת ממנו וישר שטף דמעות זורם מעיניי ולא פוסק. קצת ממנו
וישר אני נופלת לבור ולא קמה. עומק הבור תלוי בעומק הכאב. אבל
העובדה שאני לא קמה ממנו לא תלויה בכלום.
את העולם הדמיוני שלי אהבתי יותר . יצרתי אותו בעצמי ולכן הכל
בו היה כל כך פשוט... כל כך דמיוני. דיברתי לעצמי ושכנעתי את
עצמי כמה טוב לי , חשבתי חיובי, והצלחתי להעלות את מצב רוחי
בעיקר בגלל שכל כך האמנתי בכוח העולם הזה. בכוח הבריחה
מהמציאות. לא הבנתי את הנזק שבדבר. אמנם תמיד שחזרתי לעולם
המציאותי הייתי נכנסת לדאון עמוק אבל מה זה הדאון לעומת האושר
המתמשך שחוויתי לפניו?
כולם אמרו שאני חייבת טיפול.
בהתחלה חשבתי שהם פשוט לא רואים את הטוב אבל אחרי זמן מסויים
התחלתי להשתכנע שפשוט אין בי טוב.
ברחתי כמעט מכל מי שהעביר עליי ביקורת. התנתקתי מחברות שלא מצא
חן בעיניי הדרך חשיבה שלהן , והאופי שלהן. במקביל גם נורא
האמנתי בדרך הישר...להיות אמיתית, לא לשקר, לא להיות
אינטרסנטית. קשה למצוא חברים שעונים על כל הדרישות ואני פסלתי
כל אחד שרק חרג מאחת מהן. הגדרתי את זה כ"ביקורתיות יתרה". אבל
יחד עם זאת גם הכרזתי שככה אני! ומי שרוצה, שיהיה איתי ומי
שלא, בעיתו! אבל בטח לא בעייתי. גם מזה ברחתי כמובן.
לברוח זה הדבר שאני יודעת לעשות הכי טוב. ככה חשבתי. ככה
האמנתי. האמנם?
לברוח, לרוץ, לעבור לעולם הדמיוני... להתנתק...
אז זה גם מה שאני עושה עכשיו. מתנתקת...
כואבת...
עוברת לעולם הדמיוני.
עד להודעה חדשה.