הרבה זמן שאני חושב על זה, על הערך האישי שלי.
בזמן האחרון הוא נראה די שואף לאפס, כמו לימס של איזו
פונקציה.
ואני לא אומר את זה מתוך סבל גדול או משהו כזה.
דווקא הדברים בזמן האחרון צפים לא רע.
העניין הוא שתמיד יש את הספק הקטן מאחורה, שמתגנב עם סכין על
הקרסוליים, יודע בדיוק איך להכות.
מה שהורג אותי זאת החברה.
עד שיש הרגשה טובה, משהו צריך להרוס אותה.
כמו איזו הוכחה שטוב מראה עיניים.
כמו עוד ילדה קטנה וטיפשה שהפכה לאורים ותומים של התרבות.
כמו איזה סרט הוליוודי בחצי גרוש.
כמו עוד רדיפת שמלות שמתחרבשת באופן יפהפה.
כמו גישום ממוקד היטב של כוחותינו.
ah, fuck it.
כנראה שאני באמת לא מי יודע מה משהו.
בסופו של דבר, הדבר היחידי שרק אני יכול לעשות ואף אחד אחר לא
זה ללקק לעצמי את הסנטר.

מוקדש בהבנה ובכבוד רב לאייזק ברוק