יותר טוב מאקסטזי אמרו לי. יותר חזק מהווליומים של פנטרה, יותר
טוב מסקס. יותר מהיר מכדור אקדח. אתה לא תדע מה יפגע בך! אתה
לא תרצה להפסיק! כמובן שלא האמנתי. חודשים ארוכים של חזרות
ואימוני טכניקה, השקעה במורים...
השתלמו
אבל בסופו של דבר זה לא הכל זוהר. המכשול הראשון זה ההורים,
שכמובן כמו כל זוג פולנים יירצו שהבן שלהם יהיה אלקטרונאי טוב.
אלקטרונאי מה? כסא חשמלי אני אבנה לכם. בחודשים הראשונים
שמתחילים, כל הבית רועד. "תופים? לא יכלנו לקנות לו משהוא טיפה
יותר עדין, כמו חליל צד?!?" ואחרי שנה פלוס הם מתחילים להבין
שני דברים: שאתה באמת אוהב את זה, ושאתה באמת טוב בזה כנראה.
אחרי זה גם זה כבר לא מספק, אתה רוצה לנגן עם אנשים אחרים,
וכשחצי עולם גיטריסטים, זה נשמע נורא קל, אבל כשאתה מתחיל
לחפש, וכאן אולי יש לקח לכולם, כדאי לדעת שלא כל מי שלמד "שלוש
שנים ואני מה זה טוב" הוא באמת יודע לנגן. ואז הגיעו השלישייה
הגואלת שלי, וירטואוזים בני 16. אנשים בלי שום תכונה משותפת.
חוץ מדבר אחד, שמשותף לכולנו, מוזיקה מביאה אותנו לטראנס. זה
היה המכשול השני, שלהפתעתי היה הכי קשה. מכאן הכל כבר היה
משחק, רק השתפרנו, וגם נהיינו חברים יותר טובים. וכאן האזהרות
התחילו, "זה כמו סמים!" אמרה לי טלי, לפחות ידעתי שהיא אוהבת
אתי. אם היא לא הייתה שם, אז כמה דברים שהיו אצלי בפנים, כמו
רצון קטן מדי פעם לשלוף איזה שפכטל ולתקוע אותו לאיזה עובר
אורח תמים במפשעה, אבל משום מה, מספיק היה לי מבט בעיניים שלה,
וקצב הלב שלי היה יורד. הייתי כולי שלה. הבעיה הייתה כשהיא
התחילה לחשוב שאני יותר אוהב את טימבקטו, המערכת שלי, ואולי זה
שנתתי לה שם זה קצת יותר מדי?
ועכשיו קצת מאוחר מדי לחשוב על זה, אחרי חודש היא כבר לא
הסכימה, זה לא שלא ביליתי איתה יותר, וזה גם שלא הפסקתי לאהוב
כל פרט קטן שלה, שכמובן כמו כל אחת, תטען שהוא שמן מדי או
מכוער מדי, ולא עזרו כל ניפוחי האגו. פשוט העובדה שכל פעם
שהתיישבתי על השרפרף הקטן הזה, משהוא הסתובב בי ו"העיניים שלך,
הן מסתובבות למעלה, בזמן שהידיים שלך מתחילות לזוז יותר ויותר
מהר. זה נורא יפה, ובאותו זמן ממש מפחיד." ואמרתי לה ש"אני
אוריד את הקצב טלי, עיניים שלי, אבל אל תעזבי" אמרתי בקול
רועד, לא ידעתי מה אני אעשה כשתעזוב, ואם זה יהיה בשליטתי
באותו רגע. עמדתי בזה, אבל באותה הזדמנות התחלתי לשים לב
ליובל, הפריק של הלהקה, אותה תופעה אצלו, העיניים נעצמות, הפה
והאף נסגרים, והידיים...
עברו החודשים, והגיג הראשון שלנו, מול קהל!! באיזה מועדון
אומלל, "פטריית המחץ". סדרו לנו במה נחמדה, ציוד הגברה עצבני.
התיישבנו בערב והסתכלנו על הקהל, אייל, הזמר הציג את הלהקה,
והתחלנו את השיר הראשון, נפתח בסולו גיטרה, העולם התחיל לרצד
לי מול העיניים...
אייל נתן צרחה וגיטרות הליווי פתחו, באותו זמן התחילו להדהד לי
כל האזהרות בראש, אבל לא יכלתי לחשוב על שום דבר, חוץ מלהיות
מאושר, ואני חושב שגם חייכתי. הגענו לשיר השלישי. סולו שלי!!
התחלתי, שמעתי את הקהל צורח, הכל נהיה שחור, האזהרות התחילו
לדעוך, ניסיתי לפתוח את העיניים לכדי חריץ וראיתי רק את
הרגליים שלי, הם נעו בקצב לא אנושי,  שמעתי את טלי "כל כך יפה,
אבל כל כך מפחיד." הכל נעלם, נשאר רק תענוג טהור..
אחרי שחזרתי קצת למציאות, הכאב היה בלתי נסבל. הייתי מכווץ כמו
תינוק ובקושי הצלחתי לנשום. הייתי מוקף במכשירים מצפצפים,
שמעתי איזה זקן אחד, אני חושב, מדבר עלי, כל כך צעיר, וכבר
מכור. בפעם הבאה שהתעוררתי,  כבר הייתי פתוח, וממש לא יכלתי
לזוז. הדבר הראשון שראיתי היה טלי. הכאב לא הזיז לי, רק חיבקתי
אותה.
לקחו לי ארבע שבועות להחלים. לא היה שריר בגוף שלי שלא דרש
טיפול. אחרי זה אף פעם לא ניגנתי אותו הדבר. ההרכב נעלם. אף
אחד מהם לא נגע יותר בגיטרה בחיים שלו. הם צדקו, אתם יודעם, זה
יותר חזק מהכל, חוץ מדבר אחד, הרצון להמשיך. ובלי טלי לא היה
לי אותו. פסיכולוג ניסה לתת לי תרופות, אבל אמרתי לו ששלי לא
עולה כסף...
אני וטלי כבר נפרדנו. התחלתי ללמוד באוניברסיטה, אלקטרוניקה?
בחיים לא, פיזיותרפיה. כי זה מה שהציל אותי מהטראומה.
התחלתי חיים רגילים לכל דבר, דירה משלי, חיים חדשים, וטימבקטו
נשארה, מפורקת, רק ליתר ביטחון. אבל לא ציפיתי שיום אחד תגיע
לי חבילה, בפנים היה פתק וקופסא שחורה.  פתחתי את הפתק,
"מהשלישייה האהובה עליך"... פתחתי את הקופסא, חליל צד, הא?