באמצע האביב, ברחובות הסואנים של עיר כלשהי בעתיד הלא רחוק,
ואולי גם לא קרוב, רץ ילד אחד, כשהוא מחבק חבילה עטופה במעילו
החם בעדינות. הוא עבר על פני חנויות שונות בריצה, אפילו על פני
חנות הממתקים וחנות הצעצועים, אותן אהב יותר מכל. הוא עבר
נופים מוכרים ואהובים בלי משים, עד שהגיע לשער ברזל שחור
וגדול, שסימל בעבורו את כל הטוב, החם והנעים שבעולם. רוב
האנשים בעיר היו מביטים בשער זה ונרעדים, מתכווצים והולכים
במהירות מהמקום, מסמנים סימנים נגד עין הרע, אך לא הילד הקטן
הזה.

הוא הרים את מבטו והביט בבית בן חמש הקומות, שצבעו אפור דהוי,
כאילו הלבן, בו היה צבוע פעם נסוג בפחד מפני הזמן. הילד הקטן
הכניס את ידו הקטנה והעדינה דרך אחד מחרכי השער ופתח אותו
מבפנים. הוא דחף את השער בעזרת כתפו, שכן ידיו עדיין אחזו את
החבילה המגולגלת כולה במעילו. השער נפתח בחריקה נוראית, והילד
הקטן, שכבר היה רגיל לחריקה הזו, הביט סביבו וראה כמה אנשים
נרעדים, מתכווצים, מסמנים סימן נגד עין הרע וממהרים לדרכם
כשנשמעה החריקה.

הילד מעולם לא הבין מה לא בסדר עם כל האנשים מסביבו, מדוע הם
כה מפחדים מאותו בניין. הוא נכנס לחצר הגדולה והשוממת, וסגר
אחריו בעזרת גבו את השער. שוב החריקה המוכרת והאהובה ושוב
אנשים מתכווצים וממהרים לדרכם. הוא סגר את השער בידו האחת, ידו
השניה מחזיקה בעדינות את החבילה שלו. הביט בחבילה לרגע קט
ומבטו קפא, כמו היה מרוכז במקום אחר לגמרי. לפתע התנער, הסתובב
והמשיך ללכת.

הילד עבר בחצר הדוממת, מביט בדשא הצומח כמעט פרא, בצעצועיו
המפוזרים על הדשא ברחבי החצר כולה, בספסל האבן הכבד, שהונח בצד
הדשא, לנוחות המשגיחים עליו, ולבסוף במדרגות שהובילו לדלת ברזל
שחורה, כבדה, חצויה לשנים במרכזה. כל אחת ממחציות הדלת הייתה
מעוטרת בפיתוחי מתכת מורכבים, ובמרכז כל מחצית הייתה מפלצת
מתכת, פרצופה בלבד נגלה לעין, בפי כל מפלצת כזו טבעת ברזל בכדה
למראה. בלילות, כשהרוחות נושבות, אפשר היה לשמוע את הטבעות
חורקות. הילד תמיד פחד שהטבעות יפלו והמפלצות ישתחררו, אך זה
לא קרה עד כה.

הוא הרים את ידו הקטנה, מתרומם עד לקצות אצבעות רגליו, ואף
קופץ מעט, עד שהצליח לאחוז בחבל עבה וקלוע, שהיה תלוי ליד דלת
הכניסה. מנסיונו, ידע הילד, שהחבל מחובר לפעמון קטן בחדר
הראשי, שהיה זועק בקול נואש בכל פעם שהיו מושכים בחבל, כאילו
היה החבל מכאיב לו, מושך לו בשיערו. הילד משך בחבל וחיכה.
דלתות הברזל הכבדות חסמו את זעקת הפעמון הקטן. הילד דמיין
לעצמו את זעקת הפעמון הקטן ואת אחד ממשגיחיו מרים את עיניו מעל
הספר, קם וניגש לדלת, או שאולי לא דמיין זאת כלל... אין לדעת.

כשדמיין הילד את דלת הברזל השחורה נפתחת לפתע בחריקה אדירה,
הוא גילה, לתדהמתו, שהחריקה באמת נשמעת והנה צצה לה יד של איש
בין חצאי הדלת. משנפתחה הדלת לרוחב מספיק לגופו, נעצרה. הילד
הקטן הביט באושר בדלתות ונכנס בקול תרועה אל תוך הבית האפור,
הענק. משנסגרה הדלת בחריקה כמעט בלתי תיאמן, הסתובב הילד והביט
סביבו, בחדר הכניסה הגדול. הרצפה הייתה כמו לוח שח - מט ענק,
מעלה בילד זכרונות של משחקי שם במסדרון.

בדיוק אל מולו, היה גרם מדרגות ארוך, בו כל מדרגה הייתה עשויה
שיש לבן, לא מבריק ושני מעקות התמשכו לאורכו. שלוש המדרגות
הראשונות היו מעין פירמידה עגולה, בה המדרגה הראשונה הרחבה
ביותר, והשלישית - הצרה. הילד הקטן הביט בתחילת המעקות, על
המדרגה הראשונה, ליד כל קצה של המדרגה השניה, כל מעקה הסתיים
בעמוד אבן, שראשו שטוח ובעל פיתוחי אבן בסגנון שפעם הוסבר לו
שנקרא יוני, בדיוק כשמו. על כל עמוד היה מונח פסל מאיים של
אריה מגולף להפליא באבן, תלתליו של כל אריה כמעט מתנופפים ברוח
הפתאומית מהדלת, שנסגרה באותה חריקה נוראית.

הילד הסתובב חזרה לכיוון הדלת, בדיוק בזמן לראות מקצת מהדשא
הירוק, הסבוך, נעלם מאחורי דלתות הברזל הכבדות שנסגרו מאחוריו.
יד הושטה אליו והוא אחז בה בשמחה והלך אחריה במעלה המדרגות.
הוא נכנס אל חדרו, סגר אחריו את הדלת והביט בחבילה שבידו. הוא
התיישב על מיטתו וקפל אחר קפל פרש את החבילה שבידו. פנים קטנות
ושעירות ואחר גם גוף שעיר וקטן של גור כלבים התגלה אליו.

הילד הביט בגור הכלבים הקטן, וזה, בתורו, כשכש בזנבו. "אתה
תהיה החבר החדש שלי", החליט הילד. "ואתה תהיה החבר הכי טוב
שלי", השיב לו הגור. הילד שמח. סוף סוף יהיה לו עם מי לדבר.
הוא נשכב על המיטה. הגור הביט בו בעיניים תוהות, "לא תזמין
אותי איתך?" שאל, נעלב. "אה, כמובן!" ענה הילד, קצת מבויש.
"בוא, שן לידי!". הגור קפץ מעלה ומטה, אך לא הצליח לעלות על
מיטתו של חברו החדש. "אכפת לך לעזור לי?" שאל.

הילד מיהר והרים את הגור אל מיטתו. "איך קוראים לך?" שאל הילד
את הגור. "אני חושב שקראו לי פעם בשם כלשהו, רק שאני לא זוכר
מהו. לשם מה אני זקוק לשם? לך יש שם?" חקר הגור. "כן", ענה
הילד. "מכנים אותי יוני, למרות ששמי הוא יונתן", הסביר. "ובכן,
יונתן," אמר הגור, "אני מניח שתוכל לקרוא לי אפולו". הילד
חייך, הביט בחברו החדש ואמר, "נעים מאוד, אפולו." הגור הביט
בו, משועשע, הרים את כפתו הימנית והניח אותה על כף ידו הימנית
של הילד. "נעים מאוד, יונתן."

הילד הקטן עצם את עיניו ונרדם מהר מאוד. הגור הביט בילד הישן,
עיניו עצומות ופניו שלוות. הוא רחרח את האוויר ומשהתרצה, סב על
מקומו, ריכך לו נקודה נוחה וחמימה בשמיכתו של הילד, נשכב אף
הוא ונרדם כמעט מייד. אפולו התעורר זמן מה לאחר מכן, כשרעש
נמוך וקבוע דגדג את חושיו. הוא נעמד על מקומו, פרוותו סומרת
ונהם בעצבנות. יונתן התעורר גם הוא מנהמותיו של הגור. הוא הביט
סביבו ולא הבין על מי כועס הגור. "מה קרה, אפולו?" שאל הילד.
"יש רעש בבית הזה שמעצבן אותי." אמר.

"אה, אתה מתכוון לנהמה הנמוכה הזו?" הילד שאל. "כן. לזו בדיוק.
היא העירה אותי. יש לך מושג כלשהו מה היא?" שאל הגור, משפשף את
אזניו בכפותיו, על פניו הבעה מיוסרת, ששוותה לפניו מן צורה
מקומטת לחלוטין, כך שהילד מוכרח היה לצחוק. הגור הביט בילד,
מורת רוח ניכרת על פניו. "חדל בבקשה לצחוק על הבעת פני וגרום
לרעש הזה להיפסק." התחנן הגור.

הילד הקטן התרומם ממיטתו והביט החוצה. השמיים האפורים עמדו
בניגוד כה חריף לצעצועיו, שזהרו בצבעיהם הבהירים כנגד האפור
המשעמם, עד שלרגע היה חייב להסיט את מבטו. כששב והביט מבעד
לחלון, ראה מכונית גדולה, בצבעים כחול ולבן עוצרת אל מול ביתו.
הוא הסתקרן, והמשיך להביט במכונית, חורט את כל פרטיה בזכרונו:
את לוחיות המתכת הנוצצת, שכמו דהתה על רקע השמיים האפורים,
שהשתקפו אליו אף מהמתכת הכחולה - לבנה של המכונית.

לפתע, כמו התעקמו השמיים האפורים מעל צדה הימני של המכונית
והדלת הקדמית הימנית החלה להיפתח. הדלת חשפה לאטה נעל חצאית
שחורה מצוחצחת להפליא בגזרת עור נוחה, כל חור בו היה מושחל
שרוך היה מצופה מתכת מבהיקה. אחרי שחרט בזכרונות את הנעל
הגברית, צצו גם זוג מכנסיים כחולות כהות, גזורות בגזרה דקה,
שהיו מחוזקות בחגורה כחולה כהה, בעלת אבזם מתכת.

לאחר המכנסיים הופיעה גם חולצה תכלת בעלת מליון כפתורים כחולים
כהים לאורכה, מוסתרים למחצה בעניבה כחולה כהה. אחרונים אך לא
חביבים כלל, צצו הפנים - פנים קשות, פנים קשוחות, פנים למודות
צער וחרושות קמטים. הגבות העבותות כמעט והסתירו עיניים עירניות
להפליא, ששכנו בפנים מחורצות. ראשו של השוטר היה נתון בכובע
משטרתי קשיח, שעל קדמתו הודבק סמלה של משטרת העיר.

השוטר הביט בבית, היסס לרגע, ואחר פתח את השער, יוצר את החריקה
האדירה המוכרת. אותה חריקה הופיעה גם כשהשוטר סגר את השער,
פעולה שהייתה מלווה בחבטה שנשמעה כמעט עמומה על רקע העגמומיות
הכללית. הוא התקדם לעבר הבית בהיסוס, הבחין הילד, ידו מתופפת
בעצבנות על קת אקדחו, ידו השניה אוחזת בחוזקה באלה הכבדה בצידו
השני. כשהגיע למרפסת, נעלם מנופו של הילד, אך לא ממחשבתו. הוא
התרומם ממקום מושבו ורץ לכיוון הדלת,  מקפיד להיעלם בצללים
ולרוץ בשקט, מסווה את נשימותיו בשקט הכללי ששרר בבית.

הוא נעמד בראש המדרגות, בחלק המוצלל, מביט בדלת הנפתחת, בשני
האנשים הענקיים משני צידי הדלת. מלים הוחלפו בדממה והשוטר
נכנס. חריקת הדלת הסוותה את מילותיו הבאות של השוטר, אך לא את
הנימה הקשוחה בה נאמרו הדברים. האדם שפתח לשוטר את הדלת החל
לדבר בשקט, הביט למעלה, לכיוונו של הילד, פניו מיוסרות, ואז
המשיך בדבריו. השוטר התקרב אליו, הניח את ידו על כתפו של האיש,
והשניים החלו בצעדתם החוצה. הדלת נפתחה בחריקתה הרגילה, והאדם
שגידל את יונתן פתח את הדלת ויצא החוצה, מביט מאחורי כתפו,
מנסה לראות את הילד בפעם האחרונה, ואז נעלם לנצח מחייו של הילד
שגידל.

הילד רץ אל חדרו והביט במכונית המתרחקת ולוקחת ממנו את האדם
היחיד שאהב. הוא נעצב, הרכין את ראשו. דמעות חמות מילאו את
עיניו והחלו זולגות במורד לחיו בדממה. לפתע התחכך משהו חם וקטן
ברגלו. אפולו ניסה לנחם אותו. "לא נורא, יונתן." אמר הגור,
בקול מבין. "יהיה בסדר." ניסה להבטיח, אך הילד לא שעה
להבטחותיו של הגור. הוא עמד והביט, עדיין עצוב, דרך החלון,
כאשר מכונית נוספת נעצרה.

הפעם לא הייתה זו מכונית משטרה, הבחין הילד, אלא מכונית בצבע
תכלת, מהישנות ההן שכה אהב להביט בהן בעוברו ברחוב. הדלת
נפתחה, חושפת בפני הילד את פנים האוטו - הריפוד התכול בהיר,
כמו הזמין אותו וקרא אותו אליו. הילד הביט במכונית בכמיהה. מן
הדלת של הנהג יצאה אישה נעימה למראה, שיערה החום המתולתל מסורק
בקפידה, עיניה מוסתרות חלקית על ידי משקפיים קטנות. פניה
המאורכות העדינות הביעו ציפייה.

היא הייתה לבושה בחצאית תכולה, שהדגישה את גזרתה, כנפי חולצתה
התכולה התואמת מוחבאים היטב בתוך החצאית. היא התקדמה במהירות
לעבר ביתו של הילד. הילד הקטן מיהר וירד למטה, הגור רץ
בעקבותיו, כולו התרגשות. "היא יפה מאוד," אמר אפולו. "כן,"
הסכים יונתן, והמשיך במרוצתו לעבר המדרגות. הוא התחבא בצללים
שליד המדרגות בדיוק כשהפעמון צלצל.

מעברו השני של הדלת, גלית עמדה והמתינה בחוסר סבלנות, מסדרת
מדי פעם את קווצות שיערה המתולתל. היא צלצלה פעמיים והמתינה
כדקה. משלא נענתה, פתחה את הדלת, פעולה שהצריכה כוח רב. היא
השאירה את הדלת פתוחה. באור הקודר שחדר מבחוץ, יכלה לראות את
הרצפה המשובצת ואת גרם המדרגות. פסלי האריה העבירו בה צמרמורת
קלה, אך היא פסעה בנחישות לעבר המדרגות. היא הביטה למעלה,
מחפשת את הילד. משלא ראתה אותו, החלה פוסעת במעלה המדרגות.

הילד הקטן ראה את האישה, וכמו נמשך אליה, בעודה עולה במדרגות.
הוא התקדם אליה בזהירות לאיטו. צעד קטן אחר צעד קטן, מציץ
בבישנות לעבר האשה, והמשיך להתקדם. הוא נעמד בקצה המדרגות,
אפולו מתיישב לידו. "אתה חושב שהיא אשה טובה?" שאל אפולו את
יונתן. יונתן הניד בראשו לשליל. "אם כך, מדוע אתה ממשיך לעמוד
כאן ואינך בורח מפניה?" שאל הגור. יונתן הניע את כתפיו, כאומר,
אין לי מושג. הוא חייך חיוך קטן אל אפולו ורכן ללטף אותו. האשה
הייתה כבר במחצית דרכה בעלמה המדרגות כשהביטה מעלה וראתה את
הילד.

"יונתן? שלום לך. שמי נועה, ואני משירותי הרווחה. זאת אומרת,
אני באתי רק אליך, כדי לבדוק מה שלומך. בוא נשב ונדבר!" קראה
אליו, מבטה נעול במבטו. הילד הנהן בראשו, תנועה קטנה, כמעט
בלתי מורגשת והחל צועד, גור הכלבים הקטן רץ אחריו, מכשכש
בזנבו. היא ריחמה על הילד. כה קטן, כה לא מודע לאכזריותם של
החיים. והחיים התאכזרו אליו. כל הבית הגדול הזה, ואף לא טיפת
אהבה. קשה היה לה לדמיין כיצד הילד גדל והתפתח בצורה כה יפה
ובריאה, ללא אהבה. היא הגיעה לראש המדרגות והלכה בעקבות הילד.

יונתן המתין בסבלנות עד שהגיעה אליו האשה. הוא פתח את דלת חדרו
המחומם, נכנס, התיישב על מיטתו והמתין לאשה.