רחובות צרים, בניינים נמוכים.
הולך בין בתים, מחפש אנשים.
נפש חיה,
לא זאת לא המילה.
מביט סביב, סותם את האף, מסתכל על ענף שעם הרוח נסחף.
חול, אבנים, בגדים קרועים.
מה הפירוש לכל אותם דברים?
דשא רטוב, מים או לא, לא משנה.
תקווה תמיד יש, אבל האם זה עוזר?
לא מזיק.
תמיד נחמד לחשוב על ציפורים, כאלה שעפות,
ולא נטבחות.
נעכלות, נשרפות.
לבד.
חושב רק על האחד.
אני לא חושב שזה מיותר, לחשוב זה בריא, אולי זה יוצא אותי
מכאן.
או יציל אותי משם.
מה שיותר גרוע.
מסתובב, אט אט מבין שזה כנראה באמת היה מיותר.
כואב הראש, מיותר.
מתהלך ביניהם, מחפש אנשים.
רק רואה בניינים, כאלה נמוכים.
חושב רק, על האחד.
מסתכל למעלה, אחר כך למטה. מאוד דומה. לא שונה.
שחור זה שחור, ויותר שחור מזה, אין דבר כזה.
אמא אמרה שזה לא יאה להרים מהרצפה.
אמא גם אמרה שעוד מעט זה ייגמר.
צעקה, זעקה. מאוד דומה, לא שונה.
צהוב. צורה מוזרה, מה הכוונה?
אמא תדע.
נשמור את זה. למקרה.
רוח קרירה, מריחה נורא.
סותם את האף, מתהלך. רואה רק בניינים, כאלה נמוכים.
מביט לריצפה, מזיז גופה, מחפש אנשים.
כל כך הרבה, העבודה מתישה.
תמיד יש תקווה.
אותה ציפור, שכנפה פרוסה, עפה לה לדרכה, חופשיה.
מחפש אנשים. כובעים, מעילים, ועוד הרבה דברים.
אנשים?