טפיפות רגלי על אדמת האספלט הנוקשה, רשרושיי צעדי בעוד האוויר
הקר של החורף, רחוב ריק וישן, נצנוצי מנורות רחוב ועמעום בוהקם
של הכוכבים משום אורות העיר.

    - הם לא ידעו לעולם
     לא יבינו אף פעם
     את מועקתה של בדידות
     את פעימותיו של כאב
     את דקירותיה של אשמה-

בורחת משם, משם והלאה. שולחת פעמיי למטרה מנחמת, מטרה שבורה,
שאף היא טבועה בים חרדות, מועקות ומוות.

    - אומרים לי שאין לי הזכות
      לטעון שלי כל מכאובי עולם
      אך שוכחים
          את כאב החתכים
      את משמעותן של שתיקות
         את הדחף לבריחות...

      אינני טוענת לכל ייסורי תבל
      רק את כל אניותיה
      של נפש אחת
      בודדה
      עצובה-

ורחש העלים, לא יפסיק לעולם. הכוכבים תמיד יצופו להם בחלל
אוויר הליל, לילות לתמיד יהיו פתח לשדים ורעות. גופי השבור,
הרצוץ, ברפשו הרב, בטומאה שאיננה ניתנת לקידוש, ללכלוך הרב
שאפילו ישופשפו כל תאי עורי- ישאר, ידבוק בי, יחדור...

    - והם מדברים על אופטימיות
      ואור ושמחה
      אך השמש תמיד מאירה רק על חצי עולמנו
      החצי השני, לוטה באפילה -

ואור יום לא מגיע, ואור יום לא חודר. וכדור עולמי כמו עצר
מלכת, נותר במחשוכי ייסורים, לא סובב, לא דורש את האור. רק
פוסק, רק עוצר, לא מביט לאחור. והוא קר, ומנוכר, והוא אפל
ובודד, והוא אכזר, ומשובר, והוא חדל ושומם. והאור לא מגיע
והאור לא חוזר, וציי הטירוף שגואים בי בפנים, וכתיבה אפורה
ואובססיית חתכים. ושדים שעם ליל נצחי הם חודרים, וטינוף,
וטומאה, וכאב החושים-

עוד מחפשת את הסבון שישטוף מעלי טומאתי הגדולה. עוד מחפשת את
הים בו לטבוע, את האוויר בו לצוף חסרת דאגות, רוצה רק לעוף.


    לא ידעו לעולם
    לא ירגישו אף פעם
    את הטינוף, הזוהמה, השנאה

    לא יחוו לעולם
    לא יבינו אף פעם
    מהותה של כזאתי טומאה.