תמיד ידעתי שהם יתגרשו, אבל אף פעם לא חשבתי שאני- המצליחה,
החכמה והמושלמת, אהיה במשפחה אומנת. רק אני ואחותי דיאנה בת
ה-15. תמיד ידעתי שיש לי אמא ואבא רק חשבתי שהם לא אוהבים אותי
בגלל שאני מסבכת להם את החיים, גורמת להם להישאר יחד, גורמת
לאמא לסבול את הצרחות של אבא ובעצם- גורמת לה לסבול אותו.
אמא תמיד התייחסה אליי כאל ילדה בוגרת, ילדה שמבינה את
הכל...ולכן היתה מספרת לי את כל האמת על מה שקורה בבית. כן אני
בוגרת אבל אני עדיין ילדה, אני רק בת 13. איך אני אמורה להרגיש
שאבא צועק על אמא? איך אני יכולה להבין שהוריי לא אוהבים אחד
את השני? אני רק ילדה, ילדה שמבינה, ילדה בוגרת...
כל מי שמכיר אותי ואת משפחתי אומר לי שאני דומה לאמא, אני תמיד
מכחישה ותמיד מתנגדת לעובדה שאנחנו דומות. במציאות אנחנו כן
דומות, אבל אני לא רוצה ואף פעם לא רציתי ולא ארצה להדמות לה,
אני בכלל מדמיינת לעצמי חיים אחרים- שהוריי ביחד, נשואים באושר
ועושר ובקיצור- מציאות אחרת.

עכשיו אנחנו (אני ודיאנה) גרות אצל משפחת גרוסמן- אסתי ומיכאל
גרוסמן. הם דיי נחמדים אבל הם לא אמא ואבא...לפחות לא שלנו.
יש להם בן ובת- עידו וחן. עידו בגילי ואנחנו באותה הכתה וחן
בגיל של דיאנה והן חברות הכי טובות ואף חולקות חדר יחד.
ביני לבין דיאנה תמיד היו יחסים טובים, אבל עכשיו הם עוד יותר
טובים כי חוץ מהגרוסמנים אנחנו זה כל מה שנשאר אחת לשנייה. אבל
לפעמים אנחנו רבות על אמא ואבא. דיאנה מבקשת ממני כל הזמן לא
להעלות את הנושא, אני לא מבינה אותה! בסדר, היא פגועה...גם אני
אבל הם עדיין ההורים שלנו, זה שהם נפרדו זה לא אומר כלום. אבל
דיאנה מתעצבנת ואומרת שברגע שהם ויתרו עלינו לטובת משפחה
אומנת, הם כבר לא ההורים שלנו.
אני תמיד חוזרת ואומרת שברגע שיסתדרו להם החיים הם יבואו לקחת
אותנו בחזרה, גם על זה דיאנה מתעצבנת היא אומרת שאני חיה במן
עולם של פנטזיות, שבסוף הכל מסתדר על הצד הטוב ביותר.

יום אחד היה טלפון בבית של הגרוסמנים. עניתי ושמעתי קול מוכר
אומר: "טל, טלו'ש מתוקה, זאת את?" ישר זיהיתי את הקול ועניתי:
"אמא? אמא איפה את? אני מתגעגעת אליך, מתי שוב נהיה ביחד?" לא
האמנתי שאני מדברת עם אמא שלי, והיא נשמעה כל כך מלאת חיים, אף
פעם לא שמעתי אותה כך.
אמא ביקשה לדבר עם אסתי, אז לאחר שעדכנתי אותה בכל מה שקרה לי
ולדיאנה, קראתי לאסתי לטלפון, חיכיתי שתענה ורצתי לחדר של חן
ודיאנה. ביקשתי מחן שתשאיר אותנו לבד.
סיפרתי לדי שאמא בטלפון בהתחלה היא לא הבינה איזה אמא...אבל
אחר כך היא כל כך התרגשה שהיא רצה בהיסטריה לטלפון במטרה לדבר
איתה (למרות שהיא טענה שהיא לא אימנו יותר...לכו תבינו) אסתי
ראתה את ההתרגשות בעיניה של דיאנה ולא מנעה בעדה לדבר.
השיחה בין אמא לדי נמשכה כחצי שעה.
במהלך השבוע אמא התקשרה עוד מספר פעמים לדבר עם אסתי, לא איתי
ולא עם דיאנה אלא עם אסתי או מיכאל, מי שהיה בבית.
העניין נראה לי קצת חשוד, אז יום אחד הלכתי לאסתי ושאלתי אותה:
"אסתי, על מה את ואמא שלי מדברות כל הזמן בטלפון?"
אסתי אמרה שבאמת הגיע הזמן שנדע.

יום למחרת היא כינסה את כל המשפחה לשבת בסלון. ישבתי ליד דיאנה
וליד עידו, כולנו מתוחים, עצבניים ורוצים לדעת מה קורה. לפתע
נשמעה דפיקה בדלת...
אסתי קמה לפתוח, היא היתה כל כך רגועה שהיה אפשר לחשוב שהיא
יודעת מי זה בדלת ואכן היא ידעה...זאת היתה אמא.
אני ודיאנה רצנו לקראתה וחיבקנו אותה כל כך חזק שמי שראה הבין
כמה חזקה האהבה בנינו למרות הכל.
ישבנו כולנו בסלון די, אמא, מיכאל, אסתי, עידו, חן
ואני...ואסתי החלה בדיבור. היא קצת גמגמה ולא ידעה היכן להתחיל
אבל לבסוף היא אמרה: "אני לא יודעת איך להגיד לכן את זה" היא
הסתכלה עליי ועל די "אבל אתן חוזרות הביתה, לבית האמיתי
שלכן...", "זה קשה לכולנו וכולנו נתגעגע אליכן" הוסיף מיכאל.
כמה שחיכיתי לשמוע את המילים האלו, פתאום לא הייתי כל כך שמחה
ומאושרת...והמראה של חן ואסתי עם דמעות בעיניים לא הוסיף לי כל
כך...
"אנחנו חוזרות הביתה?" שאלתי בגמגום ובפתאומיות "זאת אומרת
שנצטרך להיפרד מכולכם?"
"כן" ענתה אסתי עם דמעות בעיניה, "את לא שמחה?"
"אני לא יודעת. דווקא עכשיו אחריי שהתרגלנו למקום, לבית...לכם,
אנחנו צריכות לעזוב?"
דיאנה הסתכלה עליי ושתקה
ואני לא ציפיתי לתשובה או לתגובה, אבל הסתכלתי על אמא וגם היא
בכתה...
אמא אמרה שאנחנו לא חייבות לעבור עוד היום, יש לנו את כל
השבוע.
אני ודי עלינו כל אחת לחדרה ובדרך שמענו את אמא ואסתי מדברות.
אמא הודתה לאסתי על ששמרה עלינו ונתנה לנו בית חם ואהבה ואסתי
רק חייכה ואמרה איזה בנות נפלאות אנחנו.
מאוחר יותר הלכתי לחדרה של די ודיברנו. די אמרה לי שצדקתי,
שאמא באה לקחת אותנו, להחזיר אותנו אליה. לא ידעתי איך להגיב
אז פשוט לא הגבתי.
הלכתי לחדרי, נכנסתי למיטה, התכסתי בשמיכה עד למעל לראש והלכתי
לישון.
לישון- לא הצלחתי באותו יום בגלל מילה אחת שנתקעה בראשי:
"צדקת"...