"מה שלומך" היא שאלה אותי בזמן שליוויתי אותה לקצה מרוחק שתוכל
לעשן בשקט. הנימה שלה היתה רצינית, ברור שהיא לא ציפתה ל"בסדר"
הרגיל ששואלים שאלה כזאת ביום יום. לא בסדר מצידה, להתקיף אותי
ככה באמצע היום אם שאלה בנימה כזאת.
"ברוך השם יום יום" עניתי לה, תשובה שהיתה שגורה בפי כבר יותר
מידי זמן. זה אומר, למעשה, משהו שמעטים מאנשים מבינים ולוקחים
את זה כבסדר. זה שלא משנה באיזה מצב אני, ולרוב זה לא מצב כל
כך מאושר. ברוך השם שהוא לא יותר גרוע.
"מה שלומך?" היא חזרה על השאלה שאלה, באותה נימה.
אני לא בדיוק אוהבת לדבר, על הרגשות שלי. במיוחד לא עם אנשים,
רק עם הכלב שלי אני נוהגת לדבר. אבל הוא בקושי מסתכל עליי.
למרות שאני יודעת שהוא מקשיב. אחרי הכל, לכלבים יש חוש שמיעה
מפותח ביותר. אבל אני קצת סוטה מן הנושא.
בסוף, אחרי ששקלתי כל מילה שלי אמרתי לה "את יודעת איך זה..."
"איך זה מה?" היא שאלה, בדיוק כמו שתכננתי.
"איך זה להיות לבד" כמו בסרטים. הפאנצ' ליין שמביא את השתיקה.
אין לי משהו נגד שתיקות. להפך, אני אוהבת שקט. זה נחמד. חשתי
סיפוק עצמי על הפאנצ' ליין. אני חושבת שהיא חשה יותר שתיקה
מביכה.
להיות לבד, זה לא הפריע לי כל כך עד שידעתי מה זה לא להיות
לבד, זה קצת מסובך, אז תנסו להישאר איתי שם, טוב?
עד, פחות או יותר חצי שנה. הייתי לבד כל החיים שלי. ואפשר
להגיד שהייתי מאושרת. ואז פגשתי אותה, ואז ידעתי אושר מהו. שום
דבר, אבל שום דבר, וקרו הרבה דברים. לא יכל להוריד את החיוך
שלי רק מלחשוב עליה.
ואהבה הראשונה שלי, הקשר הראשון שלי. פחד ממערכות יחסים. פחד
מהתקרבות נפשית.
ואז נפרדנו.
זה כמו לאכול סלרי כל החיים שלך, ואתה חושב שזה האוכל הכי טעים
בעולם. ואז אתה טועם שוקולד, ואחרי תקופה קצרה השוקולד נגמר.
(ועזבו את זה עכשיו שאתה משמין) אתה מבין מה היה חסר לך כל
החיים כדי להיות מאושר. ואתה כמובן, חוזר לאכול סלרי. ואתה לא
רוצה לאכול את הסלרי שלך. אבל אין ברירה. כי אין לך יותר את
השוקולד שלך.
ואולי יכולתי למצוא שוקולדים אחרים. אולי דווקא הלכתי על
השוקולדים שבמדף הכי גבוה. כדי להגיד לעצמי שבעצם, אם זה לא
אותו שוקולד שהיה לי, אני לא רוצה את זה בכלל.
אני עדיין אוהבת אותה. ועל כל רכבת שעוברת ליד בית ספר אני
מבקשת את אותו משאלה.
שאני והיא, נחזור להיות ביחד. |