אני דוחה את עצמי.
לעזאזל עם המילים
לעזאזל עם הרגשות

לעזאזל עם המוח האווילי והביקורתי של אנוכי.
לעזאזל.
נשבר לי.

תגידו לי, קהל נכבד, איך אפשר לטעות בגוף שכזה, איך נשמה יכולה
לטעות ולחבור לגוף שכזה.
איך.
איך לעזאזל?!
לעזאזל עם המונולוגים האלה שמנסים לרצות מישהו, את עצמי.

אין לי יותר מילים מאשר לקסיקון עצום של שליליות
חח, למה אני בכלל רושמת פה?
למה אני עצובה.
לבטים... פאקינג לבטים.

אה, ולכל המגיבים למיניהם שינסו לנתח אותי כמו איזה פרויד -
שיסתכלו על עצמם גם ויראו שהם, לא פחות ממני, עושים את זה
כמוני אבל לא מעזים לעשות משהו עם זה.
אז חברה, "קהל נכבד", אני רושמת את זה כדי שתפנימו טוב טוב
שהכל משחק ואנחנו לא מעזים להודות בזה.

יאללה על הזין שלי, התפטרתי.