כשהתקין אחרון האבירים
את הראשון בסוסים לקרב,
הוא כבר ידע
שרומחו וצלעותיו ישברו
אך דבר לא יתנפץ.

כשהסתער על תחנות-הרוח,
קשות יום ועורף,
וקרא תיגר על המציאות
הסתכלו עליו במבט אוהב
סלחני, כמעט מתנצל.
הם, לא הבינו
אבל הוא-
נלחם בשבילם. בדרכם,
הם חיו דרכו.

וכששכב על הארץ
(מובס? כנראה שלא)
והגשם, הדם והזיעה מתערבבים על פניו
לאותה תמצית השמורה לגיבורים בעל-כורחם,
חיוך רחב פילח את פניו

הם קראו לזה שגעון.
הוא קרא לזה תקווה.
בשבילו (למעשה בשבילם) היה זה נצחון.