כשהתקין אחרון האבירים
את הראשון בסוסים לקרב,
הוא כבר ידע
שרומחו וצלעותיו ישברו
אך דבר לא יתנפץ.
כשהסתער על תחנות-הרוח,
קשות יום ועורף,
וקרא תיגר על המציאות
הסתכלו עליו במבט אוהב
סלחני, כמעט מתנצל.
הם, לא הבינו
אבל הוא-
נלחם בשבילם. בדרכם,
הם חיו דרכו.
וכששכב על הארץ
(מובס? כנראה שלא)
והגשם, הדם והזיעה מתערבבים על פניו
לאותה תמצית השמורה לגיבורים בעל-כורחם,
חיוך רחב פילח את פניו
הם קראו לזה שגעון.
הוא קרא לזה תקווה.
בשבילו (למעשה בשבילם) היה זה נצחון. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.