כשנולדתי, ההורים שלי הודיעו לי מראש כי האהבה שלהם מוגבלת. זה
היה אפילו לפני שהעיפו לי סטירה ללחי הימנית של התחת והשאירו
לי שם אדום כואב. זאת הייתה בדיקה שגרתית אחרי לידה (המכה
בישבן), כדי לראות שאני צורח כמו פסיכופט (שלמרבה האירוניה -
זה דווקא מראה שאני נורמלי לחלוטין).
נולדתי להורים חסרי תקציב או כלכלה נכונה, ולכן היו רק עשרים
ושניים אחוזים מהתקציב הכולל, לאהבה, לא יותר מזה. עוד שנה הם
רוצים עוד ילד ולכן עדיף שיישאר גם תקציב לדברים אחרים: אוכל
ושתייה, חיתולים, רהיטים, מכונית חדשה ועוד ועוד.
כשאחי נולד, ובמהלך תשעת החודשים שלפני כן, המצב השתפר, ולכן
היו יותר אחוזי אהבה שאפשר היה להשתמש בהם מאשר עשרים ושניים
וחצי. פתאום אחי קיבל שלושים אחוזים. קצת יותר ממני. הוריי
אמרו שבגלל עודף, הם יכולים להעניק לו יותר. חשבתי לעצמי ואף
אמרתי להם, למה שלא תחלקו את האהבה לחצי, ככה זה יהיה שווה
לשנינו. הם החלו לצחוק "זה יסבך אותנו!" לכן לא חילקו בסופו של
דבר. "זה מה יש!", ציינו, "תסתפק במה שנותנים לך! יש ילדים שלא
מקבלים אפילו את זה". השוו.
אני לא לקחתי זאת ללב, המשכתי לחיות, גם אם קיבלתי פחות אהבה.
אני יודע שהוריי אוהבים אותי, גם אם קצת פחות מאשר את אחי.
חמישה אחים אחרי שאחי נולד וששה אחרי שחטפתי כאפה לפלח הימני
של ישבני, נולדה אחותי. נותרו עוד ארבעים ותשעה אחוזים וחצי
אהבה, והיא קיבלה את כולם. עוד פעם ערערתי, למה??? בואו נחלק
זאת שלושים ושלושה אחוז לכל אחד. הוריי לגלגו עליי, הם אמרו
שעוד פעם אני מציין משהו בנושא והם מעיפים אותי מהבית.
למרות החיסכון באהבה, הצרות הכלכליות חזרו ובגדול. המצב לא
השתפר.
יום אחד חזרתי מבחינות הבגרות האחרונות שלי, אני חוזר הביתה
ובחוץ רואה את אלטעזאכן עם כל הדברים שלי. רצתי אחריהם אך הם
כבר התרחקו. ההורים שלי נתנו לי ת'ספה בסלון, כי הם עברו לחדרי
ואת חדרם שבקומה שנייה השכירו. בכיתי, רציתי את החדר שלי. יש
לי חברה עכשיו, אני צריך את החדר. אמרתי שלו היו מורידים
מתקציב האהבה של שני אחיי, הייתי חי בלי בעיות בחדרי. הם אמרו
שאי אפשר, שאם לא טוב לי אקח את דבריי (מה שנותר מהם), ואסתלק.
שאלתי אותם למה? למה? למה? למה אחי מבקש נקניק מסוים, הוא מקבל
אותו, כשאני מבקש אני לא מקבל. למה כשאבא מלטף אותי ואחי בוכה
הוא מעיף אותי והולך ללטף אותו? למה בכל פעם שאחי צועק ללא
תכלית, הוא צודק? למרות שההיגיון ודרך שכל הישר נמצאים לצדי.
למה? הם אמרו לי שעכשיו כבר מאוחר, אמרתי: "לא! זה לא מאוחר,
תחלקו שווה בשווה בין שלושתנו." הם אמרו לי שעכשיו יש לאחי
חברה חדשה ואני צרחתי: "גם לי... גם לי יש חברה חדשה... גם אני
רוצה להזדיין בפרטיות", חטפתי סטירה. הם אמרו שהם טעו וכעת
מאוחר מדי. "חילקנו את האהבה לא נכון ואנחנו אוהבים את אחיך
ואחותך יותר ממך! עכשיו אין מה לעשות!"
חזרתי היום מהצבא, ראיתי את אחי גם חוזר היום מהצבא. ההורים
שלי, עקב המצב הרע בבית, החליטו לקחת את משכורתי. את משכורתו
של אחי השאירו לו. לי לוקחים, לו לא. הוא צריך את זה! גם אני
צריך את זה, הורים מטורללים, גם אני! הם התפשרו - ממני לקחו
הכול וממנו חצי.
עכשיו עזבתי את הבית, לקראת לימודיי בירושלים.
אחותי לא השתמשה אף פעם בחמישים האחוזים שהיא קיבלה, היא לא
חשבה שזה נכון להגביל אהבה מאח אחד כדי לתת אותו לשני.
עכשיו אני מתחתן ואחותי מתחתנת אחרי. אחי לא התחתן עדיין, ולא
נראה כאילו זה הולך לקרות מתי שהוא. עברתי למושב קהילתי בצפון
ואחותי גרה בית לידי. שנינו מרוויחים טוב כולל אשתי ובעל
אחותי. אחי? עדיין גר בבית של הוריי.
לפני שנה נכנסתי לאוברדרפט, כי הוריי לקחו ממני את הכסף לממן
לאחי טיול. החזרתי את הכסף בעצמי.
אני מסודר, אחותי מסודרת, אחי רחוק מלהיות מסודר. שום דבר לא
רע לי כעת בחיי.
אחי כמעט בן ארבעים, רווק, בלי ילדים, חי עדיין בחדר בבית
הוריו. אני שמח עכשיו שהאהבה שנתנו הוריי לא הייתה שווה בשווה.
אני שמח שאותי אהבו הכי פחות.