"הצבי ישראל על במותייך חלל, איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי
מלחמה"

1
"קול ישראל מירושלים, שבת שלום וגמר חתימה טובה! היום יום שבת,
י' בתשרי, תשל"ב, ששה באוקטובר, 1973."
"החל משעות הצהריים החלו כוחות מצרים בתעלת סואץ, וסורים
בקונייטרה, חוצים את גבולות הפסקת האש מהעשרה ביוני 1967.
מלווים בחיל-רגלים, בארמיות ארטילריה ובמטוסי קרב. קרבות
משתוללים החל משתיים בצהריים בשתי החזיתות."
"ממשלת ישראל הודיעה על גיוס כללי וכי ננקטו כל פעולות המנע
כדי להדוף את ההתקפות הערביות."
"עוד הורתה הממשלה על האפלה כללית של הרכבים ומקומות המגורים.
יש לאגור ולתקצב מים ומזון."
"בכל רחבי הארץ נשמעות, תפילות 'כל נדרי' לשלומם של החיילים
היוצאים היום למערכה הגורלית. זה סוף החדשות מקול ישראל."
"מלחמה!" אני חושב לעצמי, "מלחמה!" איך יוצאים למלחמה כשיודעים
שהתבוסה בפתח, כשיודעים שישראל לא תתקיים יותר בקרוב. איך
יוצאים לשם, לקרבות האימה, כשיודעים שנהיה שיירי בשר בין גופות
הפלדה השכוחות.
הסורים כבר בגולן והמצרים חצו את התעלה וידרשו לעצמם בקרוב את
באר שבע ואת רצועת עזה. אם לא נעמוד בפרץ ונמות, לא יהיה
למדינתנו ולו הסיכוי הקלוש ביותר.

2
למה יש מטוסים ביום-כיפור? מה פתאום מטוס? אני בקיבוץ, הולכת
לי, מחכה שאהובי יחזור. הוא יחזור היום בערב מהתעלה. מתפלל
כרגע, מתפלל ומתענה לקראת פתיחת שערי שמים. רוצה הוא מאד שהאל
הגדול והנורא יחתום אותו בספר החיים ולא אחרת. ישוב הוא אלי
היום בלילה, אולי מחר, לא מאוחר מכך.
איך שייצא החג יפעילו היסעים, כדי להחליף אחד בשני, מי שהיה
בתעלה כעת יהיה בחופשה וההיפך.
המטוס מתרסק סמוך לקיבוץ. אלי! אלי! זה אפילו לא שלנו, זה
סורי. לפתע מושמעות האזעקות, עולות ויורדות. אני זוכרת את זה
מלפני שש שנים. אך הפעם זה לא נראה מבשר טובות. אזעקות מצוקה
ורוע. אזעקות שיאמרו לי מה שאמרו לאהובי לפני עשרים דקות,
הערבים פתחו במהלומה מפתיעה. אנחנו נלחמים על חיינו.
האנדרלמוסיה חוגגת ויש לה גם זיקוקין די-נור כדי להשלים הדרן.
אני מתיישבת בבית ושוברת את הצום. אני עצבנית, קשה לצום
כשעצבניים. מכניסה לי משהו לפי ומהרהרת: "מלחמה!"

3
אני כאן, מוצב ברמה, הם עברו כל קו אדום, אף המצרים לא טובים
מהם. גם הפעם ננצח את חלאות המין האנושי האלה. ננצחם. נשבור את
רוחם ועצמותיהם. כדי שילמדו כי דמינו לא יופקר. דם יהודי לא
יישבר, דם יהודי יקום יתמודד ויקום דם אחר. יקום מול מפלצות
האדמות שבאו להשמידנו.
שריוננו עומד בפרץ, כאן בעמק הבכא. מתכוננים לקרבות מרים
ומתישים. להם ההפתעה אך לנו הגבורה והעוז.
אחיו של המפקד נהרג בסיני, אסור לנו לומר לו מילה, הוא צריך
להתרכז בנו כעת, איך להינצל. להתאבל הוא יתאבל אחר-כך.
הכול תלוי בנו כעת, אם יעברונו טנקי האויב, אבדנו.

4 (יום שישי, חמישה באוקטובר 1973)
"בני יקירי. שולחת אני לך חבילה, תחתונים, גופיות וקצת
שוקולדות, שיהיה לך נעים, היכן שלא תהיה."
"גולדה הודיעה אתמול שהסיכויים למלחמה קטנים. האיום הלא ממשי
הוא מצד סוריה ומצרים, והרי ניצחנו אותם לפני יותר מחצי עשור
כשהם כפולים ומכופלים."
"אל לי להטריד את עצמי ואף אותך ואת מנוחתך לפני יום הכיפורים.
הם לא שווים ולו את תעודת הלידה שהם רשומים עליה. הכול יהיה
בסדר, אתה תראה. תהנה ממה ששולחת אני לך. ושיהיה גמר חתימה
טובה. אוהבת, אימא!"

מוקדש לגיבורי ישראל