אמירה גרה במקום קסום, ירוק עד. לא מתנוון. לא חולף. לא מושחת
ולא משחית. לא טיפוסי ולא מעוות. לא רע ולא גרוע. היא גרה
במקום תמים. היא לא ידעה איך היא הגיעה אליו. היא הלכה והלכה
והלכה. מדי פעם היה אוכל, מדי פעם לא היה. אך איך שלא יהיה,
היו בעלי חיים עליה. היא ניזונה מהם. היא חיה בפשטות, כמו
הסיפור הזה. היא חיה בנועם, היא חיה ברוגע. היא חיה.
מדי פעם שנהב היה תופס את המקום אליו השתייכה אמירה. מדי פעם
הוטח המקום על מקום אחר. אחר רוב הזמן היה נייח. אמירה שרדה.
כל פעם היא שרדה. כל פעם היא חיה מחדש. מול שדה ירוק. דשא
מבריק. ירקרק כמו... נגיד כמו סטיקלייט, כמו כומתה של
נח"לוואים.
אמירה מצאה אוכל. אמירה אכלה. גדלה וגדלה. המקום הצטמק, אך היא
לא רוצה לעזוב - אמירה - היא רוצה להישאר. אמירה בודדה, אמירה.
היא רוצה גבר. היא רוצה מישהו שיעשה לה / איתה ילדים. אמירה
רוצה להסתלבט עם מישהו / להזדיין עם מישהו / להזדקן עם מישהו.
וסוף סוף היא עוזבת את כוכב הלכת שבו חיה המון זמן. בטוח -
לפעמים, בטוח יותר - מכל מקום אחר (וזה ממחקרים שבוצעו בנושא
בשנים עברו ובשנים חולפות).
אמירה מצאה את ז'אק הברדקיסט. וז'אק אמנם זיין את אמירה והביא
לה ילדים. אך לא הביא לה ביטחון, לאמירה. לא ביטחון כמו שהיה
לה בשנותיה בכוכב הלכת הירקרק שבו חיה מקודם. אז היא לא הזדקנה
איתו ועזבה אותו (לקחה את הילדים גם כן: 'אחלמה', 'מתת',
'אוחזת עץ השקד' ובן הזקונים 'סנצ'ו פנזה'). חיפשה וחיפשה
וחיפשה וזיהתה את המקום ההוא בקושי. הריח נורא. הוא חצי הרוס
המקום ההוא. כבר לא זוהר באור נוגה. כבר לא חדש כמו פעם. "שנהב
אחראי לכל זה", רטנה. "אשמתי, שעזבתי את המקום לזניחה
ולהפקרות. ז'אק היה צריך לבוא אליי!" רטנה שוב.
היא, אחלמה, מתת, אוחזת עץ השקד וסנצ'ו פנזה המשיכו לגור ביער
שכבר לא היה ירוק תמיד. שכבר היה פרום. שכבר הסריח והיה מלא
נוזל צמיגי ושקוף. סנצ'ו הקטן כמעט טבע שם. אך תושייתה של
אוחזת הצילה אותו.
עד היום, עשרים ושלוש שנים אחרי, מספרים הילדים לנכדים
(תשעה-עשר במספרם), על אותו מקום שכבר לא גרים בו היום. היה
ירוק והיה יפה ונפרם ונתמלא באגמים ענקיים של נוזל צמיגי שקוף
שהציפוהו, עד שהמעבר היה בלתי נמנע. עד היום מספרים על אמירה
וכוכב הלכת "טניס".

לנודניקית שביקשה את שמה מוזכר באחת היצירות - מוקדש לך