"שמת לב שהכבישים הפכו להיות מאוד צרים בזמן האחרון?" אמרה
דבורה לדויד יום אחד על הקפה של הבוקר.
"בתור אחת שמתעסקת עם בטון וצובעת קירות, את זאת שאמורה להבין
בדברים האלה" ענה לה דויד תוך כדי שהוא לוקח ביס ענק
מהסנדביץ'.
"אתה ממש נחמד. מותק של בחור. לך תחזור לתדרים שלך. נתראה
בערב" קימטה דבורה את הפרצוף ויצאה לעבודה.
כבישים צרים או לא. אלה כבישים שייקחו אותך במהירות כזאת שאתה
יכול להגיע איתה מראש-פינה לאיסטנבול בחמש שעות. אלה הם כבישים
מהירים למכוניות מהירות. ועוד איזה מכוניות. מכוניות שהתפתחו
ללא היכר בחמישים שנה האחרונות באופן כזה שכל מי שנוסע בהן
פשוט טס במהירות עצומה. מהירות כזאת שאתה כבר לא צריך לטלפן
לחברים כדי לדבר איתם. אתה פשוט עולה על האוטו ונוסע. אתה מגיע
אל החבר שלך כל כך מהר שאתה כבר לא צריך להתקשר אליו. והאמת
היא שגם אין. פשוט אין טלפונים. זה לא ממש בטוח אם באמת אין
צורך בטלפונים אבל העובדות מדברות בעד עצמן. כבר חמישים שנה
ששלושת ספקיות הטלפון הסלולארי מספקות הכול חוץ מטלפון. כבר
כולם שכחו מה זה לטלפן. אתה פשוט מקבל את כל מה שאתה צריך
אפילו מבלי שתבקש. איפה שלא תסתובב. אם זה בעבודה, בבית, או
בחדר הכושר. תמיד תראה מסביבך מכשירים אלקטרוניים קטנים
מפוזרים שמשדרים אליך הכול. מסכי LCD מפוזרים בכל פינה.
רמקולים קטנים שיספרו לך על החדשות. רמקולים גדולים שידווחו אם
יש שיטפונות או מבצעי קניות. בקיצור הכול. אבל זה עוד כלום
לעומת ההתפתחות הכי גדולה שהאדם עשה והוא בכבישים
המ-ק-ו-ר-י-ם. ברגע שסביב הכבישים נבנו קירות והמכוניות נסעו
רק בתוך מנהרות היה אפשר להתחיל לדבר על מהירות. פרופסור מרשקו
הנודע גילה שבחלל סגור אפשר להשתמש במגנטים ובחשמל סטטי ואז
המכוניות יתחילו לטוס.
"זה כמו לקבל בעיטה חזקה בתחת" אמר פעם.
המצאת הכבישים המ-ק-ו-ר-י-ם נתפסה במשך שנים כגילוי הכי חשוב
של המאה שעברה. פרופסור מרשקו גילה את סוד הכבישים יום אחד,
לפני 70 שנה, כשנסע במכונית שלו במנהרת הכותל החדשה.
"זהו מצאתי, זאת הדרך, זה מה שצריך להיות, לא רק מנהרות צריכות
להיות סגורות אלא הכול" צעק פתאום לכל עבר. כשסיפר על כך
לאשתו, היא שאלה אותו אם יהיו שם גם חנויות ממוזגות ויפות כמו
בשדה תעופה. הוא הביט בה ואז ענה לה בחיוך "מתוקה שלי, הרגע
פתרת להמון אנשים את בעיית מזג האוויר. הם לעולם יותר לא יהיו
צריכים לדאוג אם לקחת מעיל לעבודה".
וכך היה. כבישים מ-ק-ו-ר-י-ם החלו להיבנות בהמוניהם, וסביב
הכבישים הקיימים דאגו לבנות שני קירות ותקרה. בתוך הקירות,
הטכנולוגיה יכלה להתפתח ולשגשג. בכבישים יכולת ליהנות ממהירות
עצומה ועל המדרכות שמסביבן יכולת להסתובב בין חנויות מדהימות
ומזגן חופשי. במשך הזמן, גם הבתים החלו להיבנות בצידי הכבישים
ואנשים יכלו לצאת מהבית ישר לכביש הממוזג. ככל שהטכנולוגיה
התקדמה היה יותר פשוט לבנות תאי מגורים מפוארים משני עברי
הכביש הסגור במקום לבנות בתים של ממש. וככל שהשנים חלפו,
האנושות פשוט עברה לשלב הבא והנוח שלה. תקופה שנרשמה תחת דפי
ההיסטוריה כ-"תקופת התעלות". פשוט כך. מי שניסה להסתכל על כדור
הארץ מתמונות לוויין באותו זמן, היה יכול לראות לכל אורך הכדור
את תעלות הבטון האדירות. בנוסף לכך, מכיוון שהטכנולוגיה אפשרה
מחד, חפירה ובניית תעלות גם בתוך האדמה, ומאידך, גם הקמת גשרים
אדירים ובנייה של תעלות בגבהים עצומים, כדור הארץ, קיבל את
הצורה של רכבת הרים מטורפת.
ההיסטוריה יכלה לישון בשקט, והסיפור הזה לא היה מתעורר, לולא
העובדה הפשוטה שפרופסור מרשקו הנודע עבד כבכיר, בנוסף לשעותיו
כמרצה אקדמי, באחת משלושת חברות הטלפון הסלולארי. שלושת חברות
הטלפון הסלולארי צמחו ושגשגו במשך השנים, ותוך כמה שנים הפכו
להיות לשלושת החברות הגדולות בעולם. הן סיפקו לאנשים שירותים
זהים, והדרך היחידה להבדיל בין כל אחת מהן היה באמצעות הצבע
שלה. כל חברה בחרה לעצמה את הצבע שיסמל אותה. בעבר, הצבע היה
הדרך של החברות לשווק את עצמן, אבל עם השנים הצטרף הצבע גם לכל
שירות שניתן. החל בקרייני החדשות שלבשו בגדים בהתאם לצבע
החברה, וכלה במסכי ה-LCD והרמקולים הקטנים שהיו באותו צבע
תואם. הצבע הפך להיות כל כך מזוהה עם החברה, שבמשך הזמן לא היה
אדם על כדור הארץ שזכר את השם המקורי של כל אחת מהחברות, והן
נודעו רק על פי הצבע שלהן. כתום, סגול או ורוד.
היה זה פרופסור מרשקו שהציע לחברה, שבה עבד, לגשת למכרז לבניית
מערכת הכבישים המ-ק-ו-ר-י-ם. כששמעו החברות האחרות על
ההתמודדות של החברה הסגולה, מייד הצטרפו גם הן למכרז. מכיוון
שלממונה על ההגבלים העסקיים הבינלאומי היה חשוב לשמור על תחרות
הוגנת, בניית הכבישים חולקה בין שלושת החברות. כל חברה החלה
לבנות את מערכת הכבישים שלה. ובהתאם לחוקי המכרז, כל חברה
הבטיחה לספק את מיטב השירותים האפשריים במחירים מגוחכים. תוך
כמה שנים קמו בעולם שלוש מערכות כבישים, או יותר נכון לומר,
שלוש מערכות צבעים. ובגלל שהאנשים קיבלו כאלה שירותים מדהימים,
אף אחד לא שם לב שמערכות הכבישים נפרדות זו מזו לחלוטין. וזה
היה נראה טבעי כל כך שכדי לעבור ממערכת כבישים אחת לשנייה, יש
גם צורך בהחלפת ספק סלולארי. פשוט מדהים.
"אתה יודע שבעוד חודשיים מסתיימת ההתחייבות שלי במנוי הסגול
לשלוש שנים. ואני רוצה... אני רוצה להחליף ספק" אמרה דבורה
לדויד כשחזר מהעבודה בערב.
"סליחה? מה אמרת?" שאל אותה דויד.
"אני רוצה לעבור מנוי, מה אתה לא מבין, להחליף לספק אחר, לעבור
לורודים" ענתה לו.
"איזה שטויות, מי מחליף ספק? אף אחד לא עושה דבר כזה" אמר
דויד.
"אז שזהו, אני כן. אני רוצה לעבור" אמרה קצרות.
"את מצחיקה אותי. פה זה הבית שלך, פה זאת העבודה שלך".
"נמאס לי, אני רוצה לשנות. עוד חודשיים המנוי שלי מסתיים ואני
רוצה משהו אחר".
"זה מטורף. כשמסתיים המנוי, לא מחליפים למישהו אחר. רק מחדשים
אותו שוב פעם אצל אותו ספק. ככה כולם עושים, מתוקה. זה משהו
קבוע וסמלי כזה." אמר דויד.
"מה אתה לא מבין? אני רוצה להחליף וזהו. זה מאוד פשוט" ענתה
בעצבים.
"אין בכלל הבדל בין הורודים לסגולים. שמח פה ושמח שם, זה אותו
הדבר בדיוק".
"אתה בכלל לא מבין מה אני אומרת, אני רוצה לשנות".
"תראי, מתוקה. פה יש לך את החברים שלך. כל מי שגדלת איתו בבית
ספר, ההורים שלך, המשפחה שלך".
"זה בסדר, כבר דיברתי איתם, הם הבינו. תראה דויד, אני רוצה
להתקדם".
"אבל פה את גרה" אמר, והיא הביטה בו במבט חד.
"פה יש לך אותי" פלט.
"אני יודעת". סיכמה בטון קצר. באותו הרגע דויד השתתק ופרץ
בבכי.
"תראה דויד, נמאס לי מהעבודה, נמאס לי מהבית. אתה חוזר כל ערב
מאוחר ומדבר על התדרים שלך בעבודה. אתה משאיר גרביים מלוכלכות
בכל מקום, פשוט נמאס לי".
"זה מטורף מה שאת אומרת. אנחנו כבר שנים ביחד, מה כבר עשיתי
לך?"
"זהו, שעשית".
"את פשוט מטורפת" זעק דויד דרך הדמעות.
"לאן תלכי? את יודעת מה בכלל יש שם בורוד ההוא? פה סגול ובטוח.
פה יש כל מה שאת מכירה, כל מה שגדלת איתו לעזאזל".
"מה אתה רוצה שאני אגיד לך דויד, אין לי מה לומר" אמרה וכיווצה
את שפתיה.
"את בכלל אוהבת ורוד?"
"אני לא יודעת, אני אנסה ואראה".
"את יודעת בכלל מה זאת אהבה?"
"זהו שניסיתי לדעת".
"את זוכרת את היום ההוא שדיברנו על איך שהאהבה בינינו מתפרצת
כמו להבה? את קראת לזה אהבה מודרנית. אמרת שאת אוהבת להיות
מוקפת בסביבה של מלומדים ושזה מה זה נראה לך שאני חכם שאני
מצליח להפעיל את כל המכשירים המסובכים האלה בעבודה".
"זוכרת, זוכרת".
"והתכוונת לדברים האלה?"
"התכוונתי, התכוונתי".
"ומה עכשיו?" רטן ביבבה.
"עכשיו, זה עכשיו" קראה בקול מרוגז.
"את בכלל אוהבת אותי עכשיו?"
"אז זהו, טוב, אתה יודע שיש לי עוד חודשיים להתארגן ולסגור פה
את העניינים, אז יהיה פה הרבה בלגן" מיהרה דבורה לשנות מהר את
הנושא.
"את, את..." דויד לא סיים את המשפט ויצא מהחדר.
בחודשיים שנותרו עד עזיבתה של דבורה, דויד לא תיפקד בעבודה.
הוא לא הצליח להפעיל נכון את התדרים. הוא לא הצליח להפעיל כמו
שצריך את המכשירים האלקטרונים, הוא פשוט היה מבולבל. פעם הוא
שם צליל בעל טון גבוה, פעם הוא שם צליל עם טון נמוך. מכוניות
שנסעו בקטע הכביש שבאחריותו כמעט עשו תאונה. הצליל קפץ
בפתאומיות לטון גבוה ואז בחזרה לטון נמוך. בתור טכנאי בכיר,
הוא היה אמור לדעת שעל קטע כביש שבו נוסעות מכוניות אסור
להחליף את הטון. אנשים יכולים להתחרפן ככה ולעשות תאונה, פעם
זה לא היה ככה.
לפני מאות שנים, היה רדיו, והרדיו ניגן כמעט הכול. לאט-לאט באה
המהפכה השקטה או מה שנקרא בזמנו "שיטת הפלייליסט". זה התחיל
מתחנת רדיו שהייתה מאוד פופולארית שהחלה להשמיע שירים מתוך
רשימה של 500 שירים בערך. בהתחלה מעט מאוד אנשים התלוננו, היו
כמה זמרים שהפגינו. אך ההתנגדות לא יכלה אל מול כוחה של אותה
תחנה. השיטה החלה לתפוס רייטינג ושאר תחנות הרדיו הצטרפו
לשיטה. זאת הפכה להיות השיטה הבלעדית. אחר כך הרשימה הצטמצמה
ל-200 שירים שנוגנו כל הזמן, ואחר כך ל-100. באיזשהו שלב לאף
אחד לא היה אכפת כבר מה מנגנים. אנשים הפכו לאדישים. אנשים
התרגלו לחיות במציאות הזאת ללא תלונות. כשחברות הטלפון
הסלולארי קנו את כל תחנות הרדיו, היו כבר בתחנות הרדיו רשימה
של שלושה שירים במקסימום. בשלב הזה לא היה בן אדם שחשב שאפשר
גם אחרת, כולם הפכו ל- Comfortably Numb.
היה זה פרופסור מרשקו שהציע לצמצם את השירים ולשדר במקומם רק
טונים. הוא טען שזה יהיה בסדר, ושהאנשים לא ישימו לב אם זה
יעשה בהדרגה. אחרי שנגיע לשיר אחד, נעבור לטונים. נשים להם פעם
טונים גבוהים, פעם טונים נמוכים, נשדר את זה כל הזמן. לא יהיה
להם אכפת כל עוד יהיה להם משהו שימלא להם את הראש, לא משנה מה,
העיקר שהמוח שלהם לא יהיה בוואקום. או מה שנקרא "שקט".
"תוך כמה שנים נוכל לעשות בהם כל מה שאנחנו רוצים" התמוגג
פרופסור מרשקו מנחת.
"היא רוצה לעזוב אותי" מלמל דויד לשלום, החבר הכי טוב שלו מאז
בית-ספר, כשקפץ אליו לביקור באחד הערבים.
"מה אתה מדבר?" ענה לו שלום.
"היא פשוט לא רוצה יותר לראות אותי, נמאס לה ממני" אמר תוך כדי
שהוא לוגם מהקפה.
"זה קטע וזה יעבור לה, קח קצת מהעוגיות" ניסה שלום להרגיע
אותו.
"זה בחיים לא יעבור לה, היא מחליפה ספק" גמגם דויד.
"מה ספק? על מה אתה מדבר?"
"היא עוברת לורודים".
"מה?"
"מה שאתה שומע, עוברת לורודים, המתוקה".
"מה היא דפוקה בשכל? אף פעם לא שמעתי על מישהו שבאמת עשה את
זה, מתי המנוי שלה נגמר?"
"עוד חודשיים".
"והיא באמת הולכת להחליף צבע?"
"הולכת, הולכת. עד עכשיו אני לא מצליח להאמין".
"מה אתה אומר? אבל כל החיים שלה פה".
"זה גם מה שאני חשבתי".
"ווהאו. זה כבד, אחי. היא פשוט מטורפת. לא חסר לה פה כלום, מה
הקטע?"
"לפי מה שהיא אומרת היא מצילה את הרגליים שלה".
"מה?"
"התכוונתי מצילה את החיים שלה, פשוט נמאס לה מהכל".
"ומה איתך?"
"אני? אתה יודע. מה אני? על הקרשים".
"אז לך אחריה."
"מה אתה מטורף? לעזוב הכול? חוץ מזה אני לא יכול, רק לפני שנה
חידשתי את המנוי. כמו שכולם עושים".
"זאת באמת בעיה, אבל שמע, אתה חייב ללכת אחריה, אתה מטורף על
התחת שלה".
"גם אם הייתי רוצה, אני לא יודע איך. זה לא כמו כשנגמר המנוי
ויש את האפשרות להחליף ספק ולעשות את זה בצורה מסודרת. פה זה
לך תדע מה, פה אני צריך לעשות הכל לבד".
"וואלה צודק. זה כמעט בלתי אפשרי לעשות את זה לבד, זה לא שבאה
המשאית בלילה ולוקחת אותך עד לשער הכניסה של הורודים. אם אתה
רוצה לעזוב בלי שנגמר לך המנוי, אתה מאבד הכול. אתה ממש לבד.
וחוץ מזה, אף פעם לא שמעתי על מישהו שעשה את זה קודם".
"גם אני לא. זה לאבד הכל ברגע, אף אחד לא מפר חוזה חתום".
"אבל אתה מטורף עליה. אצלך זה משהו אחר, לא תחכה לה עכשיו
שנתיים".
"אז מה אני אעשה? אני מרגיש כל כך אבוד, אני מרגיש שאני מת".
"וואהו. אני לא מאמין שאני אומר לך את זה. נסה להגיע לאחד
משערי היציאה, אתה יכול להגיע עם המכונית עד השער. אבל ברגע
שיצאת מהשער, אתה לבד בחוץ. כולך בשטח הריק. אף אחד לא מכיר את
השטח הזה חוץ מנהגי המשאיות שעושים את כל העברות האלה פעם
בעשור אולי, במקרה הטוב. אבל אתה תהיה צריך למצוא את הדרך
בכוחות עצמך עד שתגיע לשער הכניסה של הורודים. ברגע שתגיע לשם
לא יהיו לך שם שום זכויות ושום מכוניות. תהיה צריך להסתנן ואז
להתחיל לחפש את דבורה איפה שהוא בכבישים שלהם. אם יהיה לך מזל
זה ייקח לך כמה חודשים. אל תשכח שאתה צריך לעשות הכל ברגל".
"זה נשמע מפחיד".
"זה באמת מפחיד, זה לא שאתה יכול לרדוף אחריה בסבבה ולומר לה
שאתה כבר מגיע, אתה כבר נמצא. זה פשוט עובד לא ככה. פה מדובר
במשהו שהוא כמעט בלתי אפשרי. אל תשכח שהשערים נפתחים בשעות
הלילה המאוחרות ואנשים שהציצו החוצה בזמן הזה אמרו שרואים בחוץ
רק שחור וזהו".
"זה מטורף".
"לאללה אחי. וזה לא תגיד שמעבירים לך את הצבעים בהדרגה מסגול
לורוד כמו שעושים בתוך המשאית. שתתחיל להתרגל לצבע. פה אתה
פשוט נכנס ללא-נודע, ממש כמו שזה נשמע. ברגע שאתה עוזב, כל
החיים שלך באפלה".
במהירויות האלה לקח לדויד חמש דקות כדי להגיע לשער היציאה
מהספק הסגול. הוא החנה את הרכב ליד השער וחיכה עד שיבוא הלילה
והשער ייפתח. הוא ידע שהשער ייפתח דווקא היום כי היום דבורה
עוזבת. יותר הוא לא יראה אותה. היא תהיה בתוך המשאית שתיקח
אותה למציאות אחרת. כשהמשאית תעבור, תהיה לו דקה לחמוק ואז
ללכת ללא נודע. להיכנס למה שכולם קראו "הכלום השחור". דויד יצא
מהאוטו ומצא פינה שבה הוא יוכל להסתתר בינתיים. ברשותו היה רק
תיק קטן עם מברשת שיניים ומסרק. הוא תקע מבט מהופנט ומהורהר אל
עבר השער וחיכה שיפתח. לא היה לו מושג כמה שעות חלפו בזמן
שחיכה ליד השער הזה. כל הרגעים שלו עם דבורה חלפו בראשו. לכל
מה שהוא קרא אהבה ושהיא קראה לזה חיים. כשהשער סופסוף נפתח,
הוא המתין לרגע המתאים שהמשאית תעבור, ואז הוא חמק אחריה. נכנס
לתוך הפתח השחור מבלי שאף אחד ירגיש. כשהמשאית התרחקה הוא נשאר
לבדו. חוץ מכמה כוכבים בשמיים, מסביבו היה בעיקר חושך, והוא לא
ראה כלום ממטר. ככל שהתרחק מהשער, כשהוא הולך מבלי לדעת לאן,
תחושת לחץ נוראה תקפה את אוזניו. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים
שהוא חש במה שנקרא בזמנים מוקדמים יותר של ההיסטוריה "קצת
שקט". הוא לא ידע איך להתמודד עם זה. הוא הרגיש בחילה, הוא
הרגיש מאוד רע ולא ידע מה לעשות. הוא החל לרוץ וההרגשה
הלא-טובה רק התגברה. הוא הרגיש שעוד רגע הוא מתעלף. הוא רק ידע
שהוא חייב להמשיך, חייב להגיע. כשהוא רץ בחשיכה, רק התמונה של
דבורה עוברת אצלו בראשו. הוא שמע קולות והתחיל לצעוק "הלו? יש
שם מישהו בחוץ?". אף אחד לא עונה. ושוב קולות, "הלו? יש שם
מישהו?" שקט. הוא המשיך לרוץ עד שפתאום הוא נתקל במשהו ואיבד
את ההכרה.
על ערש דווי, פרופסור מרשקו ניסה להבין את משמעות החיים שלו.
למה התנהג כפי שהתנהג. על מה הוא נלחם והאם באמת הוא הצליח
לשנות משהו בעולם הזה. האם הכל היה מתרחש כפי שהתרחש גם
בלעדיו. בגיל כה מופלג לא היה כבר באפשרותו לזכור מה שהניע
אותו מלכתחילה. מה דחף אותו להגיע לאן שהגיע ולהשיג את מה
שרצה. הוא היה בן לשושלת ארוכה ומפוארת של פרופסורים ואנשי
מדע. אבא שלו היה פרופסור לפיזיקה, סבא שלו היה פרופסור
לכימיה, העולם שמסביבו דיבר בשפת האקדמיה. הוא נזכר בתקופה
שהיה תלמיד חולמני בבית ספר המיוחד למדע בנהרייה. איך המנהל של
הבית-ספר העניש אותו כשהפגין פעם רגשות.
"זאת לא צורה להתנהג" נזף בו המנהל.
אחר כך הוא נזכר באשתו שכל כך אהב, איך יום אחד הוא רץ איתה יד
ביד במורדות של אחד הכבישים שנבנו ליד אשקלון. ברקע ניגן קטע
סולו הגיטרות המהיר של השיר The Final Countdown בתקופה שעוד
הושמעו ברדיו עשרה שירים בערך. הם דהרו להם יחדיו במורד הכביש
ולא חשבו על המחר. "האהבה שלנו תימשך לנצח, היא פשוט חייבת"
הוא אמר אז לאשתו בהתרגשות.
זאת היתה התקופה המאושרת בחייו, חיוך נפרש על פניו ואחרי כמה
דקות עיניו נעצמו.
דויד פקח את העיניים. הוא הביט סביבו וראה שהוא נמצא בחדר קטן.
הוא שם לב שהקירות עשויים מחומר שהוא לא הכיר. על הרצפה היו
זרוקות מחצלות קטנות. מהתקרה נתלו דברים שהוא לא הצליח לזהות.
הוא שמע רעש ואז ילד קטן נכנס לחדר בריצה כשהוא לבוש בגלימה
בצבע שהבהילה אותו. דויד קפץ לפינת החדר. הילד המשיך להתרוצץ
ודויד שמע אותו אומר "אני רוקט-מן, אני רוקט-מן". הילד הביט
פתאום בדויד ואז התחיל לצעוק "אימא, האיש שהבאתם לפה אתמול
התעורר, אימא, בואי מהר". מישהי יפהפייה נכנסה לחדר ודויד הביט
בה המום.
"אל תיבהל, תירגע, עכשיו כשהגעת לפה הכל בסדר" מלמלה הבחורה.
"איפה אני? מה אני עושה פה?" קרא דויד.
"אתה הגעת לפה כמו כל מי שבורח מגיע בסוף לפה" ענתה לו.
"מה? מי את?"
"תרגע, אני ירדנה ואתה בתוך הכפר הקטן שלנו"
"מה את רוצה ממני?"
"איבדת את ההכרה וירד לך הרבה דם, עכשיו הכל בסדר".
"הגעתי לורודים?"
"אתה רואה פה ורוד?"
"לא".
"זהו בדיוק, אתה ברחת מהטירוף שהאדם יצר אי פעם בכוחות עצמו.
אתה עכשיו מחוץ למפלצת הבטון הענקית שמשתרעת על פני כל כדור
הארץ, אתה מחוץ למשחק, אתה מצליח להבין את זה?".
"לא".
"פה יש שקט, פה יש דברים שבחיים לא תראה שם וההפך. פה לא תראה
טלוויזיות, פה לא תראה מכוניות. פה לא תראה כלום ממה שאתה
מכיר. הסיבה שלא תראה אותם כאן היא פשוט כי אין לנו אותם. אבל
בעצם יש לנו הכל. יש לנו חיים שכל כך שונים ממה שקורה שם. שם
זה כמו תחרות כלבים שרצים במעגל, פה זה מה שאבות אבותינו קראו
לזה פעם "הטבע". אתה איתי?".
"לא".
"אז בוא תשב ואני אספר לך הכול, אבל קודם אני אביא לך קפה"
אמרה ירדנה ויצאה מהחדר.
היא כל כך יפה אמר דויד בסתר ליבו. היא חזרה כולה חיוכים יחד
עם הקפה ואז התחילה לספר לו על הקהילה שלהם שחיה מחוץ לתעלות.
על האנשים המעטים שברחו או שהועזבו בכוח והקימו את הקהילה שלהם
בכוחות עצמם. לא היה להם דבר והם ליקטו כל מה שמצאו מפוזר
מסביב, את כל מה שהטבע נתן.
אחר כך הם למדו בכוחות עצמם את רזי החקלאות ולגדל משק חי וזה
מה שיש היום בעצם. בעיקר חיים. היא אמרה לו שיכול להיות שיש
עוד כפרים כאלה בעולם, היא לא ממש יודעת. דויד בלע בשקיקה כל
מילה שירדנה אמרה. היא גם סיפרה לו איך היא ועזרא, הבעל שלה,
ברחו יום אחד מהכתומים והגיעו לכפר. היא צחקה כשסיפרה על איך
שעזרא לא הפסיק לעשן בכתומים, ושכאן לא הייתה לו ברירה. כשדויד
שאל אותה מאיפה יש לה קפה, היא ענתה לו שזה הדבר היחיד שהם
לקחו מהכתומים.
"בפעם הראשונה שהגענו לכפר הסתכלו עלינו באופן מוזר, אחר כך
הסתבר לנו שכתום היה צבע שלבשו אסירים בתקופות עבר בהיסטוריה"
אמרה.
היא סיפרה לו גם על שמחה, הבן, שנולד בכפר הזה. דויד אמר לה
שרואים שיש בשמחה משהו שונה. אחר כך הוא שאל אותה מי זה
רוקט-מן, והיא אמרה לו שזה היה שיר שעבר במשפחה שלה במשך מאות
שנים מדור לדור. משהו קטן שנשאר מתרבות עתיקה שעברה מהעולם,
והיה חשוב לה להעביר את זה הלאה. כשדויד שאל אותה "אז מה
עכשיו?", היא אמרה לו שהוא צריך להתרגל למה שמסביבו. הוא הולך
לראות דברים חדשים שלא ראה מעולם והוא צריך לעשות את זה
בהדרגה.
"פה הצבעים נמצאים בשפע, אז תהיה מוכן, זאת חוויה מדהימה
שעלולה להבהיל" חייכה אליו.
היא אמרה לו שמחר הוא יבוא איתם לאגם שנמצא ליד הכפר. כשדויד
שאל אותה מה החומר הנפלא הזה שממנו עשויים הקירות בחדר, היא
אמרה לו שזה קש. וכשדויד שלח מבט תמוה אל שמחה הקטן שדפק עם
מקל על צלחת, היא החזירה לו חיוך ואמרה לו שהבן שלה עושה
מוסיקה.
"הוא גאון, הפשוש שלי" מלמלה בשקט. דויד לקח נשימה ארוכה, הביט
בשמחה, ואמר "זה מקסים".
דויד היה מוקסם גם למחרת שטייל יחד עם המשפחה באגם. בפעם
הראשונה בחייו הוא ראה עצים וצמחייה ירוקה. הוא ראה את המים
הצלולים והפרחים המלבלבים. הוא חייך אל השמש וניסה לשלוח יד אל
השמיים כחולים. ברגע מסוים שארבעתם הביטו על כבשה קטנה שחצתה
את העשב, דויד הבין פתאום משהו לגבי החיים.
"תזכור שאם לא היית עושה את זה לבד, אף משיח לא היה בא ומוציא
אותך משם. היית נשאר שם תקוע כל החיים" אמרה ירדנה לדויד באחד
הרגעים מול האגם.
"אבל אני צריך לחזור לשם" ענה דויד.
"לחזור? מה פתאום?" הצטרף עזרא לשיחה שהיה עסוק בלהרעים את
קולו על הבן.
"האהבה שלי שם" כיווץ דויד את שפתיו.
לאחר שהיה והחלמה של שבועיים בכפר, דויד יצא שוב לדרך. דרך
ארוכה עמדה לפניו. הוא היה צריך להסתובב בעולם ולמצוא את שער
הכניסה של הורודים. את תעלות הבטון האדירות היה ניתן לזהות
בקלות מכל מקום. אך כשהלך תחת כיפת השמיים, הוא לא היה יכול
לזהות את הורודים. כל התעלות נראו אותו הדבר מבחוץ. כולן היו
אפורות. על חלק מהתעלות היה מרוסס גרפיטי דהוי, "שיברו את
הקירות". היתה זאת עדות אילמת לתקופות עבר. החיפושים אחר שער
הכניסה של הורודים נמשכו שבועות. בדרך הוא נזכר בדבורה, על
הרגעים שהיו ביחד. הוא נזכר איך הכירו בעבודה, היא בנתה כבישים
והוא הפעיל מכשירים. כשראה אותה לראשונה, הוא לא היה יכול
להסיר את המבט מכובע הפלסטיק שכיסה לה את כל הראש והפנס הקטן
שנח עליו. הוא נזכר איך היא נכנסה פתאום לחדר הטכנאים כשהיא
לבושה בסרבל מלוכלך ואמרה "הכביש מוכן, אתה יכול להפעיל את
התדרים".
אחר כך הוא נזכר איך היא הגדירה את היחסים ביניהם כמשולש אהבה
ביזארי, כאשר העבודה הייתה תמיד ביניהם. יצא להם להיפגש רק
מאוחר בערב. הם הוקפצו למשמרות ללא התראה מוקדמת. הם התווכחו
מי מבין שניהם יותר יעיל לכבישים, זה שבונה או זה שמפעיל אותם.
הוא נזכר כמה שהוא אהב לשנוא אותה, כמה שאהב לריב איתה.
"אל תתני לאהבה להיקבר מתחת לבטון שאת מערבבת" אמר לה פעם.
כל הריבים האלה נראים לו עכשיו די מטופשים. אבל כשהם היו ביחד,
הם היו כל כך מהותיים.
"זוהי דרכם של ריבים" צחק לעצמו.
הזיכרונות חלחלו לו לנשמה והוא הרגיש שדבורה נמצאת שם איתו,
מדברת איתו, מלטפת אותו, נוגעת בו. "הלוואי שהייתי יכול רק
לדבר איתה איכשהו, לתקשר איתה, לומר לה משהו" חשב לעצמו.
כשלבסוף מצא את השער לאחר שבועות רבים, הוא היה צריך לחכות עד
שהשער ייפתח. ימים שלמים הוא עמד ליד השער. גשמים הצליפו על
פניו. רוחות הכו בו ללא רחם והוא נשאר עומד על רגליו.
"יש שם מישהו בפנים?" צעק אל מול השער הנעול בחשיכה.
באחד הלילות כשהשער נפתח, הוא חמק פנימה. באותו הרגע העולם
היפה נגמר ועולם אחר הכה בדויד. בבת אחת הצבע הורוד תקף אותו
מכל כיוון אפשרי. הצבע היה כל כך חזק ובוהק שדויד בקושי היה
יכול לראות משהו. בנוסף, הטון הגבוה שהושמע בכל חלל התעלה חדר
לתוך אוזניו בעוצמה רבה. הרעש היה כה חזק ועקבי שדויד הרגיש
שהוא עומד להתעלף. הוא התחיל לרוץ לאורך הכביש ולצעוק "ורה,
ורה, ורה'לה שלי".
הוא מישש בידיו את קירות התעלה כדי לא ליפול, מנסה לאתר כל
סימן שיעזור לו לשרוד את המקום הזה. הוא שאל את כל מי שעבר
לידו אם הוא מכיר את ורה'לה שלו. אם מישהו במקרה ראה אותה. אף
אחד לא ידע על מה הוא דיבר. אף אחד לא ידע מה הוא הרגיש.
השבועות חלפו ודויד הסתובב חסר-כל בכבישים. מתחמק מהשוטרים,
גונב אוכל מהפחים. מדי פעם היה מתפרץ בבכי וזועק "ורה, ורה, מה
קרה לך? איפה את? האם את שומעת אותי?". אנשים שנתקלו בו ברחוב
עברו לצד השני של המדרכה. דויד היה לגמרי לבדו בעולם הזה.
יום אחד הוא נקלע לכביש שהיה בבנייה ושם הוא ראה אותה. הוא
התקרב אליה ובהתחלה היא לא זיהתה אותו. לא היה לה שום סיכוי
לדעת מבעד לכל הזוהמה והלכלוך. היא חשבה שזה עוד חסר בית
שהתמקם לו איפה שהיא צריכה לבנות. אבל אחרי שנתנה בו מבט ממושך
היא זעקה "אוי ואבוי, דויד? מה אתה עושה פה?".
דויד הביט בה ושתק.
"אני לא מאמינה, זה מטורף, מה אתה עושה כאן? אתה לא אמור להיות
פה".
דויד לא אמר מילה. "בוא, אני אקח אותך לחדר שלי, תעשה מקלחת
טובה ונדבר. זה פשוט מטורף" אמרה וביקשה מהבוס לחתוך מוקדם
הביתה.
אחרי מקלחת וכמה שעות של שינה טרופה, הוא התעורר אצלה על
המיטה. כשראה אותה שוכבת לידו עם עיניים פקוחות חשב שהנה הם
ביחד כמו תמיד וש"שבטח יש לה עוד קיטורים על העבודה שלו". אך
הוא מייד התעשת והמציאות חנקה אותו.
"אני לא עזבתי סתם, אתה יודע" אמרה.
"דברים נגמרו" המשיכה.
"דברים אצלנו הסתיימו".
"אתה היית הדבר הכי חשוב בחיים שלי ואני לא אשכח את זה לעולם".
"אני יודעת שאתה אוהב, אני יודעת את זה".
הוא רצה לספר לה כמה שהוא אוהב. שהוא מוכן להיות איתה בכל
מקום. כשהיא איתו, לא אכפת לו שכל העולם מסביבו ורוד. לא אכפת
לו שיש כל הזמן את רעש הטונים הבלתי פוסק. לא אכפת לו שאין
כוכבים בשמיים. לא אכפת לו לשכב במיטה ולא לצאת. הוא רצה להגיד
לה שתפתח כבר את הלב, ושהנה הוא סופסוף הגיע הביתה. אבל את כל
הדברים האלה הוא לחש לעצמו בראש.
היא הביטה בפניו החתומות והשקטות, וליטפה את לחיו.
"אתה לא יכול להישאר פה, אני יודעת שזה קשה".
"בוא. תישאר לישון כאן הלילה, מחר אני אקפיץ אותך לשער
היציאה".
"אתה חייב להמשיך, אתה פשוט חייב להמשיך בחיים שלך, חייב למצוא
משהו בחיים שלך, למצוא משמעות, למצוא את הדרך שלך" אמרה.
"אבל אני רוצה אותך בדרך שלי" הניד דויד את השפתיים מבלי
שדבורה יכלה לשמוע.
כשדויד חזר לכפר, הוא שכב במשך ימים על המחצלת בבקתה של ירדנה
ועזרא בלי שום תנועה. הם דאגו להאכיל אותו ולתת לו מים לשתות
אבל הוא לא זז. הוא לא דיבר עם אף אחד ולא התרגש יותר מהמוסיקה
של שמחה. שום מאמץ להוציא אותו מהמצב הזה לא עזר. ירדנה סחבה
אותו בכוח לאגם. שם היא סיפרה לו שכפי שדברים נראים, הולכים
לבנות כביש בטון שיעבור דרך הכפר. היא אמרה לו שזה יהיה הסוף
של הבית שלהם, הסוף של כל מה שיש להם, הכול ייהרס.
"כשיעבור פה הכביש, לא יישאר פה כלום. רק בטון, הכול ייחרב"
מלמלה ירדנה כשדמעות זולגות על עיניה. דויד הביט בשמיים
הכחולים שהשתקפו דרך מימי האגם השקופים. כאשר ירדנה נגעה בידו,
הוא התפרץ בבכי. "קדימה, תוציא הכל, עכשיו מותר לך לבכות"
חיבקה אותו ירדנה.
"אני לא אתן להם לעשות את זה. הם לא יכולים להרוס את המקום
הזה. אני לא אתן להם לגעת בגן-עדן" אמר דויד.
התוכנית של דויד היתה פשוטה. "יש להביא את המנכ"לים של חברות
הטלפון הסלולארי לכאן. לגן-העדן הזה. ברגע שהם יראו את כל
היופי שנמצא פה, הם לא יתנו לו להיהרס. אני בטוח בזה. דורות
שלמים שהאנשים חיים שם בתוך התעלות, תקועים בתוך הבונקר שלהם
מבלי להכיר מציאות אחרת. הם מחכים לעתיד טוב יותר בלי שום
סיכוי למצוא את זה שם" אמר דויד לחבורת צעירים שארגן בכפר.
"אנחנו חייבים להביא את הבוס הגדול לכאן, חייבים להראות לו מה
שקורה כאן" הלהיט אותם דויד בדיבוריו.
הם החלו לתכנן את הפעולה לפרטי פרטים. בהתחלה נשלחו כמה צעירים
לתעלות כדי שיאספו את כל המידע הדרוש. מי זה הבוס, איפה הוא
גר, מתי הוא יוצא מהמשרד, מי שומר עליו. אחר כך הם אספו מידע
על נתיבי המילוט, שעות פתיחת שערים, איזה מכוניות יש לגנוב
לביצוע הפעולה. לבסוף התוכנית סוכמה ליום חמישי, השער הצפוני,
והיעד מנחם - המנכ"ל של הורודים. לאחר יומיים היא יצאה לפועל.
באותו יום חמישי ירד גשם אך הפעולה הצליחה מעל המשוער. אף אחד
בתעלות לא חשב שדבר כזה היה יכול לקרות. בחדשות של הורודים
דיווחו על היעלמותו המסתורית של הבוס הגדול. אף אחד לא ידע מה
לעשות.
הצעירים הביאו את מנחם קשור ועם כיסוי על הפנים למקום שקבעו
מראש סמוך לאגם. הם הושיבו אותו על כיסא כשגבו מופנה אל המים
והורידו את הכיסוי. מנחם מייד התחיל לצעוק "תמיד ידעתי שתבואו
מתישהו. הזהירו אותנו ממכם במשך דורות, אמרו שתגיעו כדי להפוך
את העולם על פיו. אבל תדעו שזה לא יעזור לכם, אתם יכולים לעשות
לי מה שאתם רוצים ושום דבר לא ישתנה".
אחד הצעירים ניסה להרגיע את מנחם אבל זה לא הועיל.
"זה לא משנה מי שיבוא במקומי, הכבישים יישארו לנצח. הבא בתור
יכול להיות סוס וזה לא ישנה כלום. השיטה תישאר" המשיך מנחם
בצעקותיו.
פתאום מנחם השתתק, מהצד הגיח דויד כשהוא עטוף בגלימה צבעונית
ועל פניו מסיכה. הוא נעמד לפני מנחם בדילוג קליל, שלח בו מבט
חד והחל לדבר בשפה מליצית. זה היה ספק שירה, ספק דיבור.
"חשבת שכך העולם אמור להיראות,
שיש לראות בו רק צבע אחד שחוזר על עצמו.
יש לי חדשות לא טובות בשבילך, מני.
ורוד זה לא בסדר, הוא מטמטם את השכל.
ואם זה לא ייפסק, אתה האחרון שיראה את העולם ככה".
דויד סיים את דבריו וסובב את הכיסא של מנחם לכיוון האגם. בדיוק
אז יצאה השמש וקשת ענקית הופיעה ברקיע.
מנחם היה המום, הוא לא היה יכול לצפות לדבר כזה, הוא ראה את
הדבר הכי יפה שיש בעולם.
ודויד המשיך בשירתו:
"כמה צבעים אתה רואה לפניך?
אתה בטח לא יכול לספור.
כמה גוונים אתה קולט?
אתה בטח לא יכול לתפוס.
כמה כחול אתה רואה, כמה ירוק, כמה צהוב, כמה אדום?
אם אני הייתי זה ששולט בעולם, הייתי מאפשר לראות את כולם".
מנחם התחיל לבכות. הוא לא ידע איך להגיב למה שראה. זה היה מעבר
לגבול יכולת התפיסה שלו.
"אני, אני מצטער. לא ידעתי, מצטער" קרא מנחם לכל עבר.
דויד התקרב וליטף את מנחם. שניהם הביטו במשך שעות על הקשת
המרהיבה.
כשמנחם נרגע, הוא שאל את דויד לגבי מה שהוא צריך לעשות. דויד
ענה שיש לשבור את הקירות.
"אבל אז המכוניות ייסעו לאט, מקסימום 250 קמ"ש" אמר מנחם.
"לא משנה באיזה מהירות האנשים ייסעו, תמיד יהיה להם את הנוף
הזה מול העיניים. אי אפשר לקחת את זה מהם" ענה לו דויד.
"מה גרם לך לעשות את זה?" שאל מנחם את דויד באחד הימים כשפירקו
את כביש אשדוד-אתונה.
דויד רצה לומר שזה היה הייעוד שלו בחיים. הוא סופסוף מצא
משמעות. אך במקום זאת הוא רק הרכין את הראש.
"Everybody Loves Somebody Sometime" אמר מנחם במבט מבין.
בעבר הרחוק, אולי 250 שנה קודם לכן, אחד מאבות-אבותיו של
פרופסור מרשקו לא היה יכול יותר לצאת מהבית שלו בכפר-שמריהו
יום אחד, כשחיברו את רשפון עם ירושלים למערכת כבישים אדירה. |
