בראשית בא אחד והסיט הוילון
בא שני ופתח התריס, רק למחצה,
וזה שאחריו, בתנועה מהירה וחדה,
אימוץ מרוכז ופתאומי של שרירי הזרוע,
משך בידית ופתח את החלון לרווחה.
הוילון התרוצץ ברוח באי שקט.
ויהי אור.
ותוהו ובוהו.

כה אהבתי את החושך על פני תהום,
גם את פסי האור האלכסוניים הצרים על פני רצפת החדר,
שרוחבם כרוחב תריס מוגף למחצה.
אבל החשיפה המוחלטת, שלטון האור,
החולשה הממוטטת, פיק הברכיים התמידי,
כשכבר אין אני לי,
חזקים ממני עכשיו.

ויהי ערב ויהי בוקר
עוד יום עבר.