אני רוצה לבוא אלייך הביתה, בהפתעה, כשרע לי, כשטוב לי, כשאני
רוצה לצחוק, או לבכות...
אני רוצה להישאר אתך עד יותר מאוחר מעשר בלילה,
רוצה לדעת שהפלאפון שלך תמיד יהיה פתוח כשאני אתקשר, רוצה לדבר
אתך יותר משתי שניות בטלפון, רוצה לדעת שלא תלך.
רוצה להרגיש את החום של הגוף שלך, כשכל כך קשה לי עכשיו, רוצה
שתבוא ותחבק אותי, שתהיה המקלט שלי, מהכל.
רוצה שתדע שרע לי ושתגיב, רוצה לשמוע מה אתה חושב, הכל חוץ
מ"יעבור"...
רוצה שתציע לפגוש אותי, רוצה לראות אותך לפעמים ליותר משעתיים.

אני רוצה לשבת לידך וללמוד ולא לשמוע שאני מפריעה, אני רוצה
להרגיש לא מפריעה, אני רוצה להרגיש שייכת.
אני רוצה שאמא שלך תפסיק לשנוא אותי,
שאני אוכל לדבר אתך על מה שאני רוצה בלי לפחד מאיך שתגיב.
אני רוצה שכשיהיה לי קר אתה תחמם אותי, כשיהיה לי עצוב אתה
תעודד ותצחיק.
אני רוצה שתשאל איך אני מרגישה לפעמים, כמו שפעם הבטחת,
שתתעניין, שתבין שאני לא כמוך, אני לא יכולה עם הלבד הנוראי
הזה, אני חייבת לדבר.
אני רוצה שתדאג לי, אבל אתה לא יכול, כי זה מבאס.
אני לא רוצה שתענה על הכאב שאני מספרת בשתי מילים, עדיף שלא
תגיד כלום, זה רציני מה שהם אומרים לי, הם מתכוונים לזה
ברצינות. אני לא רוצה שתגיד שאני בוגדת, כי בחיים לא אסתכל על
אחר.
אני לא רוצה שתגיד שאני לא אוהבת, כי האהבה שיש לי אלייך מסרבת
להיעלם.
לא רוצה שתסתכל בזלזול, שתצעק ותכעס, רק כי אני צריכה אותך כל
כך. לא רוצה שתבין לא נכון, את המבטים והמלים שלי.
אני רוצה שתשאל אותי למה, ותשאל אותי איך. אני רוצה שתגיד לי
למה ותגיד לי גם איך.
אני רוצה להרגיש הכי קרובה אלייך, לא רוצה להרגיש שאתה מתרחק.

אני כל כך לא רוצה להרגיש נטל, רק אהבה, לכן המילים האלה כנראה
תמיד יישארו פה, ולא יותר...=(


תראו מה למידה ממושכת להיסטוריה עושה לאנשים...