זה סיפור על הוא, על היא ועל נפש. היא הייתה ילדה רגילה, לפחות
ככה היא רצתה להאמין. היו להיא חברים, חברות, הורים, שני אחים,
והיא הייתה מאושרת.
מבחוץ היא הייתה מאוד ביישנית, פחדה לדבר עם אנשים שהיא לא
הכירה, לא דיברה בכיתה בכלל ואם כן זה היה בקול כל כך חלש שאף
אחד לא ישמע. זאת הייתה היא מבחוץ, היא מבפנים הייתה שונה
לגמרי, היה צריך רק להכיר אותה קצת והיא הייתה נפתחת אליך, לא
לגמרי, היא תמיד תהייה מבועתת מהעולם שסביבה, אבל מי שהעיז
להתקרב אליה גילה שהיא ילדה מאוד לא רגילה, שיש לה מידי פעם
רעיונות מטורפים, שהיא מאוד, מאוד אוהבת להציק לאנשים ושהדרך
מחשבה שלה שונה משל כל בנאדם אחר. אבל מי שהתקרב אליה גילה גם
מאה מחסומים ששומרים על הלב שלה. מחסומים שהיא סירבה לפתוח לכל
אחד, רק אנשים מיוחדים באמת קיבלו מפתח לעבור דרך המחסום
הראשון, השני, השלישי...
בכל חייה היא נתנה מפתחות רק לשלושה אנשים, לחברה הכי טובה של
היא, להוא ולנפש, וגם המפתחות האלה לא הספיקו להגיע לה ללב
ולגרום לה לפתוח את עצמה לגמרי, היא לא הייתה מסוגלת.
החיים של היא התנהלו על מי מנוחות, כמו שהמבוגרים אוהבים
להתבטא עד שהיא הכירה את נפש.
את נפש היא התחילה לאהוב משמיעה ראשונה, היא ונפש דיברו בטלפון
כמעט חודש לפני שהם נפגשו. נפש היה מיוחד בשבילה. נפש היה
הראשון שהיא ראתה משהו בו אצלה. הוא הבין אותה, הוא לא צחק על
המחשבות במשונות שהיו צצות לה במוח משום מקום ומטרידות אותה עד
שהיא הייתה מוצאת להם תשובה, (מה קורה לכפפה מלאה מים שתלויה
מהתיקרה אם תגזור לה את אחת האצבעות?), כי לנפש היו המון שאלות
ותאוריות בעצמו, הוא נתן לה מילה ושיתף אותה בתוכניות לחיסול
חיות דימיוניות. אבל יותר מהכול והדבר שהיא הכי אהבה בנפש זה
שנפש גרם לה לצחוק.
היא צחקה הרבה במשך חייה (הלא ארוכים במיוחד) אבל הצחוק עם נפש
היה משהו אחר, סוף סוף היא צחקה צחוק שהיא לא הכירה בקודם, נפש
גרם לה לחייך חיוך שבא מהלב, בלי סדקים של עצבות ושל זכרונות
כואבים מהעבר. והיא אהבה את נפש, מאוד, אבל נפש היה ידיד שלה,
לא יותר.
ואז היא פגשה את הוא. הוא היה חבר של נפש. בחמש דקות הראשונות
שהיא ראתה את הוא היא כבר התאהבה. הוא היה כל מה שהיא חיפשה,
הוא היה פתוח, הוא עשה שטויות, הוא חייך המון והיה לו את החיוך
(עם הנמשים!) הכי מקסים שהיא ראתה אי פעם. והדבר הכי בלתי צפוי
קרה. הוא התאהב בהיא בחזרה. והיא הייתה מאושרת. היא הרגישה
שהיא על קצה הקשת בענן. ואז באה הנפילה. נפש התנתק ממנה, בבת
אחת. לא שמעו אותו ולא ראו אותו. והיא כל כך כעסה על עצמה אבל
פחדה להתקשר אליו, פחדה לפגוע בו. ועדיין היה לה את הוא. אז
היא התגברה על הנפש שניתק ממנה. ואז נשבר הלב של היא. הוא בכלל
לא אהב את היא. היא הייתה רק התגברות על הפרדה של הוא מהחברה
הקודמת שלו. ריבאונד. משחק. כרגיל, היא הייתה צריכה כבר ללמוד.
בנים רוצים דבר אחד. אבל היא לא כעסה על הוא. היא לא הייתה
מסוגלת, עם הלב השבור שלה היא המשיכה לחייך. ובגלל סיבה אחת
בלבד שגרמה להיא לא להתמוטט לגמרי. נפש שלה חזר אליה. נפש היה
שם בשביל להתחיק אותה כשהיא הרגישה שזה כבר יותר מידי בשבילה.
אבל זה לא היה כמו פעם. היא פגעה בנפש יותר מדי, היה כבר מאוחר
מידי לנסות להציל את הקשר שהיה. הפעם היא זאת שהתנתקה. שוב,
היא לא רצתה להרוס,אבל היה כבר מאוחר...מאוחר מידי.

אחרי שנתיים מצאו את היא על ספסל בתל אביב, המחט הייתה עדיין
נעוצה לה בתוך הוריד.
"אין יותר מה לעשות, מנת יתר" אמר החובש וסגר לה את העיניים,
והאיש, האיש שמצא אותה על הספסל באותו בוקר מעונן, לא יכל
להוציא לו מראש את המשפט האחרון שהיא אמרה לו, בשקט בקושי שמע
אותה, "איבדתי אותו...איבדתי את הנפש שלי".