והיא שכבה לה שם, לבד, בחושך- שעטף אותה מכל כיוון.
היא הרגישה שהיא נחנקת, זה כבר לא שינה דבר- קיוותה וציפתה לו
כבר, שיבוא.
משחק בה, מחכה שתישבר.
הרגישה אותו קרוב אליה. קרוב מדי- ולא עשתה דבר.
לבד מול כולם, מול עצמה.

הוא לא הלך, גם לא איים.
עט סביבה.
נוגע. עוזב.
מסתכל. חוקר.
לא לוקח דבר.
מחכה לה תמיד.
מחכה עד שתשבר.

לכל מקום שתלך- הוא יהיה שם,
והוא לעולם לא ירפה,
לעולם.
מסרבת להישבר ולברוח.

מותיר אותה לחכות עד שיתערב ויגאל אותה מכאבה.
ירחיק אותה מעצמה.
"לא להיות יותר, לא להרגיש, לא לחשוב". לוחש באוזנה בשקט
מופתי.
גוזל ממנה הכל ומשאיר בה ריקנות צורמת.

אבודה אי שם בתוך עצמה
מתרחקת, נשברת,
אט אט נמחקת.
כמעט אוטומטית.

כבר אי אפשר לראות דרכה,
אלפי רסיסים ניבטים מעיניים מרוסקות.