על פניי לבשתי מסכה,
אימצתי לעצמי הבעה בטוחה.
מסכה שאוטמת את פי, את אוזני,
מסכה ששומרת עלי מפני.
ומפני הסביבה,
ומפני הקירבה,
מכל מה שיגרום לי להיות עצובה.
מסכה שחוסמת את כל הפחדים,
מסכה שגנבתי מגן ילדים.

יש בה פתח לעיניים,
דרכו אמורים להוריד את המים.
רואה את הכל, אבל לא מדברת.
לא שומעת. יודעת, אך לא מספרת.
לפעמים העיניים נראות עצובות,
כי פשוט, לפעמים, אי אפשר לא לראות.
וקשה אז לשמור.
לא לרצות כבר לגמור.
מסונוורת, עוצמת עיניי מול האור.