גלעד, אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו. זה היה ביום
השני ללימודים בבית הספר, נכנסת לכיתה, ילד חדש.
הכרנו לאט לאט, התחברנו. אני עדיין זוכרת את השיחות שלנו, הכיף
שלנו, הצחוק שלנו... ביחד.
היינו בלתי נפרדים, אני ואתה, ביחד, החברים הכי טובים.
עדיין קשה לי לתפוס את העובדה שכל זה כבר לא יהיה יותר, שאתה
לא תהיה יותר. אתה חסר לי ואתה תמשיך להיות חסר. השארת חור שאף
אחד לא יכול למלא.
קשה לי להבין, גלעד, למה?
למה לא דיברת איתי? כמו תמיד שאנחנו מדברים וצוחקים ופותרים.
למה לא צעקת? והשארת הכל בפנים.

ואני עומדת פה, קוראת מכתב פרידה שלא יקרא ולא יפרד, ממך.
ואתם, אתם שמקשיבים וחושבים שמילות הסימפתיה יגיעו ממני, אתם
טועים.
וזה לא בגלל שקשה לי ואני לא רוצה להגיב ולהתקרב, אלא שזה בגלל
שאני לא יכולה להבין כל כך הרבה דברים.
להבין למה השאלה 'למה?' מהדהדת לי בראש כל הזמן.

ואני אחכה לתשובה ממך, שלעולם לא תגיע.

פעולה בנוע"ל, 2002.