|
ומדוע אקום ואצא ואשב אצל הים
כאשר אותם רסיסי אור מענגים ואותו
חנק השראה גם על חלוני ניתז
מדוע אקום ואכיר ואחבק
כאשר כה מעט יין אדום יכול
מדוע אשהה לעצותיו של ידידי הטוב
המאושפז
נטלתי אמת קרה ומזוככת של
תשוקה על גבול חוסר שיגעון,
זוהי עצלות שאין בה פחד,
בדידות שאין בה דחיית השפע
מדוע אכתוב עליך שיר
עיניים צלולות בהירות, סמלים על פריזבי, חופש בחיספוס
האצבעות,
מילים שהגית, כבדות, שובות, זורמות בין חריצי כפות ידיי
כאשר הבל עומק החלפת מבטינו מצטרף אל שאר גרגרי אבק חוסר
הסיכוי שבזכרוני?
אני ירדתי מן הנסיעה כי כך הם פני הדברים
ואתה המשכת אל הים
(לאיתי) |
|
|
אני, אני מה-זה
חושב על הסביבה
שלי. תמיד,
כשאני עומד
להפליץ, אז אני
צועק בתקיפות
"תיזהרו! יש לי
פלוץ!" ואם אני
רואה שלא
מתייחסים, אז
אני מיד צועק
שוב. אם גם זה
לא עוזר, אני
משחרר קצת
מהפלוץ כדי
להביע איום,
ואז, אם זה לא
עוזר, אז אני
עוצר את הפלוץ
והבטן שלי
מתפוצצת ואני
מת.
זה עם הפלוצים. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.