עברו כמעט מאה שנים, וצילו בעל השיניים החדות של הספק החל נוגס
באבריי הבשרניים יותר, אלה עבורם ציפיתי לטוב ביותר וחששתי
לגרוע.
אנשים שהלכו בסמוך אליי, במקביל או הפוך, החלו בתהליך הבלתי
נלאה של התקמטות האור ובלאי הבשר, חלקם נעשו נמוכים כל כך עד
שלבסוף נעלמו.
כל חיי חשבתי שמחלת הבלאי וההיעלמות תכה את כולם פרט לאחד,
שישאר גבוה, אולם הוא חמק ממני.
אולי הייתי נמוכה מדיי בשבילו.
מצאתי עוד שלולית של מיים רדודים ושוב, בפעם הארבע עשרה, קפצתי
פנימה כשראשי מופנה כלפי מטה. אני עדיין מאמינה שיום אחד אני
לא אפגוש בקרקעית.
תאוות הבשרים וריקבונם מתקיימות זו בזכות זו באותו האופן שבו
צחיחות המדבר מנציחה את קיומם של המפלים הצוננים.
אהבת גבר מזינה את שינאת עצמך כמו הכלב הכי גדול ושלושה
חתלתולים.