אתמול בבוקר היא מצאה מכתב בדואר. החיוך שקישט אותה התחלף מהר
לסקרנות. הוא שלח לה מכתב.
"אני אוהב אותך, את יודעת. אני מנסה להיות איש טוב. בשבילך.
תזכרי אותי כשחייכת, כשאמרת "אני אוהבת אותך". תזכרי אותי --"

הוא מספר לה למה גברים נרדמים אחרי פורקן מיני, היא תוהה אם זה
רמז מקדם או סתם סיפור קסום שביקשה כבר יומיים.
"מישל" מפכפך מהרמקולים, הנשימות שלו נושבות לה באוזן, מרעידות
את התנוך כמו משק כנפי הפרפר.
הידיים שלו מפסיקות ללטף אותה, היא לוקחת את כף ידו בידה, מנסה
להוליך אותו במדבר אך מבינה שאין סיכוי. בהחלטה משותפת בין
הרגליים לריאות היא אורזת עצמה וקמה. שקעי גופה לא מספיקים
להיחרט על הפוך וכבר מכרבלים אותו. כף יד וחצי אוזן נובטות בין
הלבבות הורודים, משאירות מציאות להיאחז בה.

אוטמת שדיים לבנים בגופיה שנזנחה בצד החדר.
מבט אחורה מגלה שהוא שינה תנוחה.
היא נושקת ללב ורוד חובק סנטר.

בדרך לתחנה המרכזית היא מספיקה לצלצל אליו.
חודש לא שמעה את קולו והשעמום של מנוע האוטובוס
לוחץ מספרים בסדר מתואם מראש. היא לא שם כשזה קורה.
הוא עונה, היא מגמגמת התנצלות. הוא שותק.
היא שותקת.
הם קובעים לשתוק בבית הקפה הפינתי.

היא מדליקה סיגריה ומאוורר, כמו נכנעה לבוא הקיץ.
יש לה את היכולת לשתוק הרבה. החושך של הערב בולע אותה ורק הירח
מזכיר שיש לה עור. בריכוז מסווה אובססיה היא ממוללת אפר סיגריה
פושר. מחנק עובר בגופה נוכח האביקות.
הלחות הזאת, היא חושבת, כמה בן אדם יכול לסבול.
הוא בא אליה עם כוס קפה, בדיוק כמו שהיא אוהבת.
היא רואה את החלב בוכה, מרגישה את החמימות -
המקום המדויק בו מחכות הדמעות לצאת. החיוך שלו שובה.  

"אני צריכה לספר לך משהו", היא לוחשת, מקווה שלא ישמע.
הוא פותח עיניים לעיניה הרציניות. היא עוד יכולה לתפוס את
האוניה האחרונה מפליגה אצלו.
"הוא היה פה. שלשום." במבט מושפל היא מגלה את החזייה שלה,
נזכרת שלא מזמן תהתה כמה רחוק הוא זרק אותה הפעם.
הלבנונית של העין שלו תוהה למה, הריס הרביעי משמאל מסרב להאמין
או עדיין ישן. הוא מתבונן בזוהר שלה, מוקרן ממסך המחשב שליד.
כמה היא יפה עכשיו. כמה היא יפה עטופה ברגשי חרטה.