אני יודעת מה אתה מרגיש כלפיי. צריך להיות עוורת כדי לא לקרוא
את זה בעיניים שלך. אני גורמת לך לחייך, אני גורמת לך לחלום.
ואיכשהו בתוך כל מה שאני עושה לך אתה בוחר לוותר עליי. כשבחרת
לומר שלא יהיה בינינו כלום, עשית זאת בלילה קר ונטול עננים,
ובעיניים קרות ונטולות רגש. אבל עוד באותו הלילה אחזת אותי כפי
שלא אחזת איש מימיך. כ"כ חזק חיבקת אותי, שלא רצית להרפות.
ועדיין, ויתרת.
ואני בכיתי. עלייך ועל הכול. בעקר על הגעגוע להרגיש אהבה
אמיתית. טיפות מלוחות זלגו מעיניי על החיבוק שרציתי, זה שאומר
- "אני לא אעזוב אף פעם".
כשאמרתי לך שאני אהיה איתו, אמרת שבחרתי נכון. וזה כאב.
ועכשיו אני איתו. והוא גורם לי לחייך, אבל הוא לא גורם לי
לחלום. והוא לא ממלא לי את הלב. מי יודע, אולי אתה יכלת למלא
אותו.
ואתה נתת לי צדפים, כאלה שאוכל לחורר ולענוד סביב הצוואר.
והחזקת צדף דומה על לוח לבך, כדי שתוכל להוציא ולהיזכר בי מתי
שתחפוץ. ויתרת עליי שוב, הפעם בתור ידידה. את הצדף ניפצת,
ושמרת את הרסיסים, שיזכירו לך את מה שהפסדת.
אתה לא איש של מילים, אלא איש של מעשים. ודווקא איתי נראה
שהדבר הפוך.
אתה מסוגל לומר כמה אני מתוקה וכמה אני יקרה לך, אבל אינך
מסוגל להיות שלי באמת. ואינך מסוגל לקחת אותי ולהפוך אותי למה
שאתה כ"כ רוצה בלבך שאהיה.
כאילו אתה מפחד שזה יהיה אמיתי מדי, ואז לא תוכל להתרפק על זה
בדמיונך, אלא לחיות את המציאות כמו שהיא. אולי אתה צודק, אולי
ישנם דברים שעדיף להשאיר לדמיון.
הוא לא ממלא לי את הלב.