כל בוקר שמוליק קם מוקדם, אבל היום הוא התעורר מוקדם מהרגיל.
הוא קם מהמיטה, הביט בשעון - 4:30 לפנות בוקר. הוא קבע עם
התאילנדים רק בחמש, יש לו עוד זמן. הוא נישק קלות לרינה שישנה
מכונסת בעצמה, זו הייתה שיגרה רגילה, היא מלמלה משהו מתוך
שינה. הוא צחצח את שיניו, לבש בגדי עבודה וירד למטה למטבח, לקח
את הסנדוויץ' ויצא לחצר. האור היה חיוור והציפורים החלו לצייץ
מהשיטה שליד החצר, הוא חיבר את היצול של העגלה בידיים שעשו את
מלאכתם מתוך הרגל וללא מחשבה, התניע את הפרגוסון הישן וירד
לכיוון הבטוניות.

נרגע קצת, כל הלילה הוא התהפך, הדרך הזו, כל חייו הוא עושה
אותה בשלוות חקלאים, ורק היום הוא עוד צריך לחכות לתאילנדים
והדרך נראית כל כך ארוכה. רני חוזר היום מאמריקה. בא לבקר, לא
חוזר. כשהוא היה ילד קטן הוא היה נוסע איתו לשדה, יושב על כנף
הגלגל של הטרקטור ורגליו הקטנות על ארגז הכלים מביט בפועלים על
העגלה, בולע הכל בעיניו הגדולות. שמוליק נתן את נשמתו בשביל
הילד, אבל רני בשלו, תמיד הוא היה ילד של רינה, כמה ששמוליק לא
ניסה והשתדל תמיד הוא היה כרוך אחריה. תעזוב את הילד היא אמרה,
תן לו לשחק הוא עדיין ילד. אבל שמוליק לא וויתר. מהסוכנות
הביאו זן חדש של פרלט אולי ננסה את זה בדונם האחורי, הוא ניסה
לשכנע את רני כשזה גדל קצת. לימד אותו לנהוג בטרקטור, לחרוש
ולבצור, אבל רני בשלו, היה מאבד עניין מהר. המרחק ביניהם הלך
וגדל, עד שהפך לבלתי ניתן לגישור, רני התגייס ולא כעצת אביו
ושלא כמו שאר בני מחזורו, בחר לשרת קרוב לבית, בן יחיד.
בארוחות הם היו יושבים ושותקים, רק רינה מדי פעם ניסתה לשפר
קצת את האווירה כשהיא זורקת משפט של סתם לחלל החדר, משפט שצנח
וגווע בין מבטם העוין על שולחן האוכל.

עם התאילנדים הוא המעיט דיבור היום, הם ידעו לקרוא את מצב רוחו
השקט באותו היום, לרוב היו מתלוצצים במהלך העבודה. רוח חמה של
סוף הסתיו נשבה על השדה הצחיח בערבה והעיפה גרגרי אבק שדבקו
למצחו המיוזע, והוא תהה בפעם המי יודע כמה מאז שהגיעו
התאילנדים לעבודה כיצד הם מסתדרים עם החום בעודם חובשים כובעי
צמר שמכסים על ראשם ופניהם. הם מתחו צינורות השקיה לאורך
התלמים. בהפסקה ישב שמוליק עם שאר החברה שעבדו בשדה ואכל את
הסנדוויץ' עם החלווה שלא הייתה מתוקה כבעבר. אורן היה שם, בן
מחזור של רני, הוא שתל עגבניות מזן חדש בחלקה של קרביץ, מאז
שאביו חלה הוא לקח על עצמו את הטיפול במשק, רני לא היה עושה
אותו הדבר בשבילו, בזה הוא היה בטוח. הם החליפו כמה מילים, אבל
לשמוליק לא הייתה סבלנות. הוא תהה אם ייסע בכלל לשדה התעופה.
צריך לפתוח את השיבר ולתת למים לזרום הוא חשב. קשה להאמין שזה
עד כדי כך מפריע לו, אז רני בא לביקור הם במילא לא דיברו הרבה
ביניהם, בטח לא מאז שהוא עזב את הארץ. למרות שלא היה צורך הוא
הלך שוב לאורך הצינורות, לבדוק שאין שום נזילה והכל עובד כמו
שצריך, חרדון קטן רץ בין נעליו המאובקות מחפש צל. שמוליק ידע
שהוא סתם מחפש סיבה לא לחזור לבית, לראות את פניה המבקשות של
רינה. רק עוד סיבוב אחד, לסגור את הברמד והוא עולה חזרה.

נראה שהרבה אנשים רצו לטוס היום, בכניסה לבן-גוריון התנועה לא
זזה ובטנדר הישן לא היה מיזוג, שמוליק ידע שהוא מתגעגע אבל לא
יכול היה לסלוח, ולכן שתק, רינה הייתה ממש לחוצה ולבשה בגדים
נקיים. הוא החליף חולצה אבל הנעלים תמיד מסגירות חקלאים. הם
עמדו בין מאות אנשים באולם הבאים. שמוליק רצה להיות בבית,
בערבה, במקום מוכר, ותהה למה בכלל הסכים לבוא. מה ההבדל, הוא
לא ראה אותו חמש שנים, אז עוד שלוש שעות לא ישנו שום דבר. הוא
ראה אנשים נקיים מצוחצחים בחליפות, אנשים מזוייפים, הוא חיכה
שהסיוט ייגמר.

רני יצא דוחף עגלה עם מזוודה חומה עליה, תמיר ויפה עד מאוד,
רינה רצה אליו מיד, לידו הלך בחור אמריקאי. רני בא עם חבר שלו
מאמריקה. הם חיים שם ביחד כבר שנתיים. בדרך חזרה הם דיברו
באנגלית שגם ג'ף יבין. השפה הזו הייתה קשה על שמוליק ורינה
נגבה את הדמעות ולא הפסיקה ללטף את פניו של רני. שמוליק עשה
עוד מאמץ ופנה אל ג'ף, מאיפה אתה? קליפורניה, מה עושה המשפחה?
ענבים ליין, מעניין אמר שמוליק. משם גילה שמוליק שהוא לא מסוגל
להפסיק לדבר, מאיזה זן?, איזה חומר ריסוס?, כמה פעמים בשנה?.
היה לו נוח יותר לדבר עם ג'ף כאילו מישהו נייטרלי, וג'ף דווקא
בחור נחמד, אולי הם ייסעו לבקר את רני בשנה הבאה והוא יראה את
השדות של המשפחה של ג'ף בקליפורניה, שום דבר לא קרא, חשב
שמוליק, דווקא נחמד שרני בא לביקור. ענבים ליין בקליפורניה, הם
ידועים ביינות שלהם ניזכר שמוליק שקרא על כך פעם מאמר בעלון
החקלאים המקומי.