לפני מיליון שנים
שמתי את האהבה שלי
על הולד,
על אש נמוכה.
שלא תישרף,
שלא תרתח, ותעלה על גדותיה.
שלא תישפך על משטח קר,
ותיעלם באוויר.
לפני מאה שנים
שמתי את האהבה שלי
במקפיא,
קיפלתי אותה
והחבאתי מתחת לשקית שלמה של לבבות.
שלא תפריע,
שתיעלם,
שתימהל בוודקה
ותזרום ישירות לאסלה.
לא מזמן
העברתי את האהבה שלי לבקבוק.
שתישאר אטומה.
שלא תקום, שלא תיפול,
שלא תפרח, שלא תנבול,
שלא תקום, שלא תחיה,
שרק תהיה.
והיא תססה חודשים רבים,
ונשפכו טיפות שלה על השטיחים,
והבקבוק בסופו של דבר התנפץ,
והיא ברחה להתרוצץ.
והיא מצאה לעצמה חבר,
אהבה של מישהו אחר,
וכל היום אותו עטפה
במיליון ידיים של נחמה.
אך כפי שידעתי כבר מזמן,
לבה על הכוונת מסומן,
ולא נירה בה חץ מרדים,
אלא אלף כדורים קרים.
ובגלל שנגמרו לי מקומות המחבוא,
שיגרמו לה להפסיק לרצות למצוא,
חצי משלים, עוד נשמה,
שתיתן לה תחושה מסוימת של הגנה,
במקום לחפש זאת בנפשה שלה...
אז מצטערת, הייתי חייבת, הייתי צריכה
לגאול אותה מייסוריה, מעצמה.
לכן במו ידי חנקתי אותה,
והחבאתי גופתה מתחת למיטה,
עליה שכבנו אני ואתה. |