ליבי גאה אל הירח,
והתמלא באלף כוכבים,
נשא אותם אל חוף המבטחים,
שם קבר אותם בשריונות צבים מתים.
ליבי גאה אל השמים,
נבלע באופק העמוק.
ובחיקו נפל אפיים ארצה,
כשנימול בגלי הצחוק.
ליבי גאה, עף וקיפץ,
נישא ברוח אל משהו יציב.
ובתוכו סופות ורעמים שקטו,
כיוון שהבינו שבא עליו אביב.
טבלתי את רגליי במים,
שלמות שלא ידעתי מעולם...
דמי זרם מהבהונות לקרסוליים
כשליבי עמד דומם.
ניצבתי בימי בגו זקוף
למראה אותו ענן מלא פורענות,
וכשהגשם נחבט לי בפרצוף
הבנתי שאביבי נוטה למות.
ושוב עיניי עולות למעלה,
באותו סולם אותו ידעתי בעבר,
וראיתי את קץ ימי הגאות,
כמו התאהב בי השפל האכזר.
וכך עמדתי גאה,
אל מול קצי המלבלב
כי ידעתי שבודדה,
לא אתחבר יותר לאותו כאב. |