אני בת 19. שלשום התנשקתי בפעם הראשונה בחיי. נישקו אותי, זאת
אומרת... לא ממש ידעתי מה לעשות. אני לא זוכרת הרבה מהנשיקה.
ישבנו באוטו שלו. באוטו של בחור שהכרתי ויצאתי איתו רק ארבעה
ימים סך הכל. והוא הביט בי במבט עמוק בעיניים הירוקות המדהימות
שלו. הבנתי שזה יגיע. והאמת? פחד מוות...
שעתיים לפני זה ישבנו בגינה, כשהוא קרוב במרחק נשימה ממני.
והעיניים שלו בוחנות ואומרות כל כך הרבה דברים בשפה שאני לא
מבינה. מלטף לי את היד, מבפנים אני רועדת. דיברנו. ורק בכנות.
אמרתי כל כך הרבה דברים שכנראה בדיעבד קצת הפחידו אותו. אבל לא
יכולתי להתאפק. אני באמת פוחדת להיכנס לקשר. אני פוחדת לצאת
מהבועה שלי, מאיפה שהכל טוב. אני פוחדת להיכנס למשהו שגדול
עליי, למשהו שאין לי מושג איך מתמודדים איתו.
חזרנו לאוטו שלו שלובי ידיים. היה קריר, הקשבנו למוזיקה טובה
והסתכלנו הרבה... אחד על השני.
"אני יכול לשאול אותך שאלה?" פתאום שאל.
"אל תשאל" ידעתי בדיוק מה הוא רוצה לשאול אותי, ופשוט לא
יכולתי להתמודד עם ההתלבטות והתשובה.
"אני יכול לתת לך נשיקה?"
הצבעתי על הלחי. הוא נשק לי ברכות. התרחק, ורכן לנשק אותי בפה.
הלב שלי בחיים לא דפק ככה. כאילו הוא מת לפרוץ החוצה. הוא נתן
לי נשיקה קטנה ועדינה. וכשעצמתי את העיניים עברו לי אלף מחשבות
בראש. לא ממש הבנתי מה קורה. הוא התרחק. פקחתי את עיניי והוא
חייך. הוא רכן שוב ונתן נשיקה קצת יותר ארוכה הפעם. די. עברתי
את גבול שלי. אני לא יכולה יותר. הרחקתי אותו. אני מצטערת.
"מה את חושבת עליי? עלינו?"
אני לא יודעת. אני לא מצליחה להפריד ולבודד את הרגשות והמחשבות
שלי מהקולות שבראשי. המשפחה, שהיא קצת שמרנית... החבר'ה שלי,
שהם הכי ליברלים בעולם.
מה את רוצה לעשות? תחשבי! לא הצלחתי.
נראה לי שזה נגמר. עוד לפני שזה בכלל התחיל.
והנשיקה? אני נזכרת בה לפעמים. והבטן מתכווצת. אם היה שווה
לחכות? אם ככה חשבתי שזה יהיה? לא נראה לי... וחבל. |