טיפה  זולגת, עוד טיפה הלכה לעולמה.
קוראים לה קדיש, נשארים עוד טיפה וכולם בוכים, לא יכולים.
ממשיכים לצחוק, ממשיכים לדבר, ממשיכים ללכת, ממשיכים,
ממשיכים.
איך הכל קורה כל כך מהר אבל כשחוזרים אחורה זה הכל כל כך לאט.
כל העולם ממשיך ואני כאן יושבת, לא קולטת, לא ממשיכה.
דמעה ועוד דמעה זולגת,
מרגישה חנק מחלחל בגרוני, רוצה לצרוח,
בתקווה שאף אחד לא ישים לב שאני רוצה לברוח.
רצה לחדר אטום וצורחת, צורחת, צורחת...
אבל זה לא יוצא, זה לא עוזב אותי,
אני רוצה לברוח, לרוץ ולצרוח, לבכות לשמים!
וכל הזמן, שכולם עומדים ומקשיבים לכל אלה שמתפללים ליד הקבר,
יורד גשם
טיפות, טיפות, טיפות
ועוד דמעות ועוד קולות העצובים.
טיפות זולגות, דמעות בוכות
והכל,
רק בגלל שעוד טיפה הלכה
לעולמה.


לזיכרון יוסף גימפל ז"ל