הבקרים בבלוק רגילים בהחלט, יום רודף יום ועולם כמנהגו נוהג.
למטה ברחבה רחל משכימה קום, פותחת את דלת ביתה ומנקה את החלק
לפני הדלת ואחר כך מניחה שם כיסא ומתיישבת. רחל לא עובדת, חיה
על קצבת הביטוח הלאומי, ומנהג קבוע אצלה להשכים קום ולשבת ליד
הדלת, בחוץ. רחל יודעת תמיד מי בא ומי הולך, ואם אתם רוצים
לדעת אם מי מהשכנים או בני משפחתם נמצאים בביתם תשאלו אותה
ותחסכו לעצמכם עליה לחינם במדרגות. מי שהולך לעבודתו חולף על
פניה ומברכה לשלום, דומה שנוכחותה לפני דלת ביתה היא חלק בלתי
נפרד מנוף הבלוק המשמים, ואם יום אחד לא רואים אותה שם מיד
כולם יודעים שמשהו קרה והם נוקשים על דלת ביתה וקוראים לה בקול
מבחוץ כי יודעים שהיא אינה מרשה להיכנס אל הבית פנימה. בדרך
כלל היא פותחת מעט את הדלת ואומרת בקול חלוש שהיא חולה קצת:
"זה יעבור, אין דבר, תודה רבה לכם"
וכולם מרגיעים אחד את השני:
"אין דבר, רק התקררות, קורה, מה יש..."
אחר כך מתפזרים איש איש לדרכו.
מאז שדוד נרצח, מוריס יושב בכלא, קיבל שמונה עשרה שנה.
אפילו יורידו לו שליש על התנהגות טובה עדיין יישארו לסימי
תריסר שנים להיות לבד, ובדיוק על כך חשבה באותו בוקר ברדתה
במדרגות, ממהרת לעבודתה. הייתה נחושה בדעתה לא להישבר, לקח זמן
עד שמצאה את העבודה הזו, טיפול בזקנים בודדים, והיא התכוונה
לדבוק בה עד אשר תסתדר. משנסתיימו המדרגות וסימי פנתה לכוון
היציאה מהבלוק, הבחינה מיד שרחל אינה יושבת במקומה הקבוע, היא
מיהרה לדלת וגילתה שזו פתוחה מעט. חרדה נתגנבה ללבה שמא קרה
משהו לרחל. היא נקשה בדלת במהירות וקולה של רחל הוריד אבן
מלבה:
"תיכנסי סימי, אני יודעת שזאת את, ותפתחי את הדלת"
סימי נכנסה. רחל יושבת הייתה ליד השולחן בסלון העלוב ומחזיקה
מכתב בידה. היא הראתה את המכתב לסימי ואמרה:
"אני לא יודעת לקרוא, תגידי לי מה כתוב פה, אני מרגישה שזה
משהו לא טוב, זה לא מכתב רגיל מהביטוח לאומי".
סימי עיינה במכתב הרשמי:
לכ' הגברת רחל בוארון...
מבחוץ נשמעים צעדים ורחל אומרת:
"בוקר טוב אסתר"
"בוקר טוב רחל, מה שלומך?"
ושוב צעדים, כבדים, איטיים, ורחל אומרת שוב:
"מה שלומך אלכס, הכל בסדר?"
ואלכס עונה מבחוץ:
"בוקר טוב רחל, תודה רבה"
סימי, בחיוך גדול, שואלת את רחל:
"איך את יודעת עם מי את מדברת?"
ורחל עונה:
"אני מכירה את כולם, לפי הצעדים, מי מלמעלה מי מהצד השני,
כולם" גם היא מחייכת "נו, תגידי לי מה כתוב".
וסימי ממשיכה לקרוא:
צר לנו להודיעך על הפסקת קצבת האלמנות עקב דרישה חוקית לקיצבת
אלמנות על שם רחל בוארון אלמנתו של המנוח נפתלי בוארון. כמו כן
ראי במכתב זה דרישה להחזר כל הכספים אשר קיבלת עד כה בגין
קיצבה זו. לבירורים נא לפנות...
סימי מביטה ברחל בחוסר הבנה מוחלט:
"זה בטח טעות", היא אומרת, "זה לא יכל להיות. אל תדאגי, מחר
נלך ביחד לביטוח לאומי ונסדר את העניין".
רחל לא עונה, פניה אפורים ומעיניה ניבט צער עמוק, ניכר בה שהיא
שקועה אי שם בנבכי הזמן, דומה כאילו קפצה עליה הזקנה באחת.
"הם צודקים, סימי, הם צודקים".
סימי לא עונה, רק מביטה בה בשקט ובאהבה וממתינה. ורחל ממשיכה:
"אני אף פעם לא התחתנתי, סימי, נפתלי לא היה בעלי, היינו שכנים
במרוקו, ברבט, וגדלנו יחד, אהבתי אותו כמו את החיים שלי, גם
הוא אהב אותי, אבל התחתן עם רחל. רחל גם הייתה שכנה שלנו
והייתה מאוהבת בנפתלי, אבל הוא לא רצה אותה, הוא רצה אותי, אבל
מה קרה? אחותו הקטנה של נפתלי הייתה חולה בדלקת ריאות ופחדו
שתמות והיו צריכים לשלוח אותה לפריז לבית חולים ולא היה להם
כסף, אז אבא של רחל נתן את הכסף ואחרי ששלחו אותה לפריז הוא
ביקש מאבא שלו שנפתלי יתחתן איתה. וככה היה. אבל הוא לא החזיק
מעמד ויום אחד ברחנו הוא ואני ועלינו לארץ כמו זוג נשוי, רק
החלפנו את התמונה שלה בשלי. אני לא רחל, סימי, אני מארי, זה
השם שלי, מארי וענונו... בחיפה אמרנו שהתעודות שלי הלכו לאיבוד
ונתנו לי תעודות חדשות כאילו אני רחל בוארון. אחר כך הוא מת,
קיבל סרטן ומת, ואני נשארתי לבד, ועכשיו הכל חוזר, סימי, לא
איכפת לי כלום, הכסף, ביטוח לאומי... כלום, רק כואב לי, כואב
לי... "
רחל מתייפחת על כתפה של סימי וזו אומרת ספק לעצמה ספק לרחל:
"כן, ועכשיו היא רק עלתה לארץ ותבעה אותם..."
אחרי שרחל נרגעת אומרת סימי:
"תראי רחל, אל תעשי כלום עד שאני יחזור מהעבודה, טוב? אחר כך
נדבר ונדאג שהכל יהיה בסדר, אל תדאגי" היא מלטפת את ראשה
ומחבקת אותה באהבה, ורחל אומרת:
"תודה סימי, לא יודעת מה הייתי עושה אם לא היית כאן."
אחר כך סימי לוקחת את תיקה וממהרת לעבודתה. |