יד ביד הן צועדות שתי דמויות קטנות בשביל המרוצף. משמאלן חומת
אבן גסה ומימינן בנייני דירות גבוהים עטויים אבן ירושלמית.
בשעת בוקר מוקדמת זו, כשהשמש עוד נמוכה בשמיים, העצים מטילים
צללים ארוכים ושחורים על השביל שלפניהם. צללים אופפים גם את
פניהם המוכתמות והמצולקות מפגעי הזמן ומזג האויר של הבניינים.

עם כל צעד קטן וקצר שהן פוסעות מלווה אותם ריח חדש. פעם זהו
ריחו המתוק והכבד של עץ הגויאבה ופעם ריחו הרענן של עץ הלימון
שבצעד הבא כבר משתלב בו ריחה המלטף והמפתה של היערה. עכשיו
כשצועדים הם כך לבדם הדרך המוכרת פתאום נראית זרה ומלאה
בהתפצלויות מטעות ומאיימות. הם מביטים זה בזה מחזקים את לחיצת
ידם לשאוב מעט אומץ האחד מהשני ולהניס את החשש שמנסה להזדחל
ללבבם. הוא כבר עבר את גיל חמש ואילו לה מלאו ארבע שנים ושישה
חודשים. בגילה הרך משמעות רבה להם, לאותם שישה חודשים, לכן
מתעקשת היא וטורחת ומציינת אותם תמיד עת עונה היא בגאווה לכל
מי ששואל "אני בת ארבע וחצי" וקולה גבוה ומאנפף מעט.
ריחה של היערה חלף ועתה עולים הם במדרגות, ריחם החריף של שיחי
הרוזמרין הגדלים לצידן ממלא את נחיריהם. סורגי הברזל האפורים
מבצבצים כבר בקצה הגרם הארוך, מדרגה אחת ועוד אחת והנה הדרך
נפתחת אל שאונו של הרחוב הראשי וריחות הרוזמרין מתערבבים בריח
אגזוזים ומעט מרירות של שתן וביוב.

הם נעמדים במקומם בקצה המדרגות ורגליהם הקצרות מסרבות להמשיך
ולצעוד נוכח הספקות הממלאים את ליבם. מבטם נפגש והם מחליטים
בשתיקה כי אם הגיעו עד כה עליהם להמשיך ומתחילים שוב לפסוע
קרובים זה לזה אל תוך הרחבה ידיהם המיוזעות נאחזות בכח זו בזו.
הם מפלסים את דרכם בהמון שממלא את הרחבה מנווטים דרכם כסומים
אל מול חומת האדם העוטפת אותם ולמרות הבלבול אומץ ממלא את ליבם
שכן חשים הם בליבם שהיעד קרוב. סיבוב ועוד סיבוב דחיפה מימין,
דחיפה משמאל והאומץ כבר מאיים לעזוב אותו. ערפל הדמעות מתחיל
לעלות בעיניו ורגעים רבים לא נותרו לפני שדמעות של ממש יזלגו
במורד לחייו אך היא שלא איבדה את תושייתה מזהה את הדלת ומושכת
בידו בכח להנחותו אליה. יחד הם מפלסים דרכם אל הדלת הכחולה,
הודפים אותה בכובד  משקלם  וזו נדחקת פנימה בכבדות ואז נטרקת
מאחוריהם אוטמת אותם מן העולם שבחוץ. בהקלה עצומה שואפים הם
פנימה שאיפה עמוקה ומלאה בריחות  תה ובסקוויטים. בחיוך נתלשות
הידדים הקטנות זו מזו והם נפרדים, כל אחד לדרכו. היא לדלת
השמאלית של גן רינה והוא לדלת הימנית של גן דליה.
 
שנים רבות חלפו מאז אותו בוקר ועתה למרות שצעדו באותה הדרך
פעמים רבות רק את הפעם הזו זוכרים הם שכן הייתה שונה ומיוחדת.
צעידה זו הייתה הראשונה אותה  עשו לבדם, ללא יד גדולה ומבטו
המשגיח של מבוגר. לכל  אותה הדרך לא היה להם הורה להישען עליו
או אח גדול לבקש ממנו בטחון אלא רק זו את זה וזה את זו. היום
ממרחק השנים כבר אין הם מכירים אחד את השני. אין הוא יודע היכן
היא גרה אך לעיתים בפוסעו לצד שדרת רוזמרין מנצנץ כהד זיכרון
המסע וחמימות קטנה עולה ביד אשר אחזה בידה. והיא אין היא יודעת
איך הוא נראה או זוכרת את שמו אך בלילות בשומי ריחות פריחה
מושך אותה לעיתים ריח יערה לחלום לילי מתוק ובהקיצה מדגדג
זיכרונה של הרפתקת ילדות בקצה מוחה ומייד זולג לו חזרה אל
המעמקים מותיר אחריו טעם מתוק של תמימות ילדים.

כך לפעמים בריחות ובחלומות משתקעים להם הזכרונות ...