חיות, חיות לילה אני קורא להם.
הלילה מגיע, טומן בקרבו סכנות ומזור. מזור אני אומר, כן, מזור
לנפשם השסועה, המיוסרת, כמהה רק לעוד אחת, רק עוד אחת.
החושים חדים כתער, מתעוררים בבת, ערים לכל זיק של מצת המדליק
בדל של סגריה, ערים לקול פיצוחו של כפיס עץ הנשבר תחת רגלו של
אדם הפוסע לדרכו, ערים למאמציו של אותו חתול רחוב הנובר בפחם
של השכנים.

"אמא, אני יוצאת לבלות, אנל'א יודעת מתי אני יחזור"
שקט, מבעד לקירות אפשר לשמוע את שרה השכנה צועקת על בנה גדי
שהיא הולכת להעיף אותו לכל הרוחות מהבית אם לא יוריד את הזבל
מיד.
" יעל...", קול צרוד משנים של עישון סיגריות 'טיים' , נשמע
מכיוון חדר השינה,
"עם מי את יוצאת?"
"עם רינת ודנה...וזה בסדר, אין מחר לימודים יש איזו הופעה של
יום הזיכרון" ענתה מהר בתשובה לשאלה שעתידה הייתה להישאל בקול
בס מכיוון השירותים.
מה אכפת לו בכלל לפלוץ השמן הזה, הוא אפילו לא האבא האמיתי
שלי,  חשבה בעודה ממהרת לצאת מפתח הבית.
"ההינו צריכים לשלוח גם אותה לפנמיי..." שמעה את הבס צועק,
וטרקה את הדלת.
רק לפני ארבעה חודשים הם שלחו את יונתן אחיה הצעיר לפנמייה,
טוב הוא לא בדיוק אח, חצי אח, אותה אמא רק מהאבא הזה שלה, אבל
בכל זאת היא אהבה את 'הממזר הקטן'  כך נהגה לכנותו, שובב שכזה
עם עיניים גדולות חומות כאלה,  שכאילו אומרות "אבל מה עשיתי? "
הוא רק בן שש וכבר זרקו אותו, ועכשיו הבס השמן הזה עובד על
אמא שיעיפו גם אותי, אז יוכלו לחיות בשקט.  
זה לא יבוא להם כל כך בקלות, אני לא ילדה כבר, בת חמש עשרה
ועשרה חודשים, צחי אומר שאני כבר אישה.
פרחה, פרחה הוא קורא לי,  הלוואי שימות, שיטבע בשירותים, מה
הוא עושה שם בכלל כל כך הרבה זמן, המניאק השמן הזה?.

"יאללה ז'נו, חיממת כבר את המרק יא עיוני?"
"מרק אתה רוצה, יא רוחי? מה אתה חולה? , לא מרגיש טוב? "
"תחמם כבר את החומר המזוין, יא חתיכת מזדיין בתחת לפני שאני
מוריד לך את הראש המזדיין שלך ודוחף לך אותו עמוק בגרון, יא
מניאק".
הוא בקריז עצבני, חשב יוסי לעצמו, מפחיד להתעסק אתו כשהוא
רגוע..."
"תירגע אחי, מה הדלקת את הפיוזים פתאום, עוד דקה זה מוכן,
""מניאק", סינן,  והחל לחמם את צמר הגפן  ספוג הסם הנתון בכף
מרק גדולה, מעל להבת הגז, יכול היה להריח את הריח המיוחד של
ההרואין הטהור, תמיד הם שמים קצת חומר נקי בצד לעצמם, נקי מרעל
העכברים ושאר סוגי החרא שהם מדללים איתו.
הבן זונה יקבל ראשון, חשב, אני אחריו. כבר יכול היה לחוש את
הדגדוג המבשר את כאבי התופת בכל עצמותיו, שיניו, ארובות עיניו,
לילה ארוך מצפה לנו, הרהר, לא הוא לא ירגיש. מאז שהוא מסתובב
עם צחי הוא לא זכר אפילו קריז אחד, תמיד יש אוכל על השולחן,
וויסקי משובח לשתות, וג'וינט טוב להעלות את המצב רוח. איש
עסקים ממולח הצחי הזה ,חשב, חוץ מזה הוא הרי חברו מילדות, עוד
ביסודי למדו ביחד בבית הספר השכונתי, כן הוא החבר הכי טוב שלי,
הוא החבר היחיד שלי בעצם.
"צח, בו לאכול את המרק, שלא יתקרר".

כוס אמק, הוא חשב לעצמו, קם מהפוף שמול הטלוויזיה, התמתח, לגם
במהירות את שארית הקפה הקר שבכוס, הוריד את תחתוניו ונכנס
למקלחת.
אם לפחות היו משלמים כמו שצריך, הרהר, שוב חשב על חבריו, זה
סיים את לימודיו בתקשורת ועכשיו עובד בחברת פרסום משגשגת, ההיא
מנהלת מערכות בחברת מחשוב גדולה, אפילו תומר, חברו הקרוב
ביותר, אתו דן ארוכות לגבי עתידם ומה יהיה "כשיגדלו" ,מצליח
בתור זמר וכבר הוציא את התקליטור השמיני שלו, בדרך לדיסק הזהב
או איך שקוראים לזה. הנקודה היא, חשב לעצמו, שכולם עושים כסף
ונהנים ואני כבר חמש שנים מתכנן את הטיול המסכן בן השבועיים
שלי לתאילנד, הוא נאנח ויצא מתחת לזרם המים. עוד משמרת לילה,
חשב לעצמו בעודו מתנגב ומביט במראה בפניו הלא מגולחים.
הוא יצא, לבש תחתונים וגרביים נקיים זרק על עצמו טי-שיירט
וג'ינס מרופט, חגר את חגורת הנשק תחת בית שחיו ,בדק את אקדח
ה'יריחו' שלו, נקי, חשב, יותר נקי ממני, שם את האזיקים בכיס
הימני האחורי של מכנסיו, מעיל עור מרופט למראה השלים את הופעתו
'הרשמית', נעל את ההיטק מאגנום שלו בעודו מעיף מבט לעבר כלבו
המנמנם בנחת על אחת הכורסאות בסלון, ובמלמול שנשמע כמו -מזל של
כלב- סגר את הדלת אחריו ויצא לאוויר הלילה הצונן.

הטלפון צלצל.
"ערב טוב" הוא ענה,  "זה עולה 500 שקל וכולל פינוקים שלא חלמת
עליהם, אתה תצא מכאן ותרגיש שונה לגמרי...בעננים אם אפשר לתאר
את זה", אמר בחיוך. "לא, עוד שעה זה בסדר גמור, להתראות".
הם נהלו מכון ליווי אקסקלוסיבי אשר כלל פרט לתענוגות הבשרים גם
חוויה רוחנית, לאנשים מהמעמד העליון בלבד. בית זונות לעשירים
שרוצים להתמסטל.
עוד צלצול, הפעם זו הדלת, איפה צחי הזה לעזאזל, יום שישי היום
הכי עמוס בשבוע והוא יצא להתפרפר אם איזו ילדה, בסוף עוד יעצרו
אותו על בעילת קטינה, איזה קטע זה יהיה, הרהר לעצמו בחיוך.
"ערב טוב אדון כהן, אני רואה שהבאת אתך כמה חברים"  אמר יוסי
בחיוך נדיב מאולץ,
"להכין לכם קפה בינתיים?" שאל.
"כן תודה, שחור בלי סוכר בבקשה"
"ולי נס  שתיים סוכר" ענה השני בקול הססני במקצת.
"אני מקווה שהם בסדר" לחש יוסי לאוזנו של אדון כהן לאחר
שהתרחקו במקצת מהשאר, "בטח שהם בסדר, הם חברי לעסקים, חוגגים
סגירת עסקה גדולה" הסביר בחיוך.
"בטחון, אתה מבין אדון כהן, זה לא משהוא אישי" ענה יוסי בעודו
מעיף מבט לעבר השניים אשר שלחו מבטים רעבים לעבר שדיהם של נטשה
ומרינה הרוסיות ז'נט הפורטוגזית וגלית הישראלית המסוממת.
"אתם תחגגו, סמוך עלי" ענה יוסי בחיוך ונכנס למטבחון להכין קפה
ולגלגל כמה סגריות של סם.

"אני אוהב אותך ילדה, את מבינה את זה, אני רוצה לדאוג לך,
להוציא אותך מהחרא הזה שאת קוראת לו בית" הוא נשק לה קלות על
שפתיה, נוגע לא נוגע, מעורר בא את תשוקת הנעורים, מצליח לבלבל
את ההורמונים הצעירים והתמימים אשר מתרוצצים כמו מכוניות במרוץ
מטורף.
"אני יודעת" אמרה, "גם אני משוגעת עליך, "אוהבת 'תך אפילו
יותר" לחשה יעל בקול מתגרה.
בינגו, אמר צחי לעצמו, היא שלי בכיס, הידק את אחיזתו בה וחדר
עם לשונו עמוק לתוך פיה תוך שהוא מעסה בעדינות את שדה ופטמתה
הזקורה.
"כמה אתה אוהב אותי?" שאלה, את שווה מיליונים חשב לעצמו ואמר,
"את העיניים שלי אני יעקור בשבילך מתוקה שלי".
דמעה זלגה מעיניה, כמה זמן לא אמרו לה שאוהבים אותה, כמה זמן
לא חשה מגע יד אדם מלטפת, מתחשבת, עוזרת, נוגעת.

"שבעים כאן פרש6"
"רות עבור, פרש6 כאן שבעים" ענתה השוטרת מהמוקד
"רות, קבלי שאני במיקום"
"רות, קבלתי, הלילה ארבע תשע תשע מגבה אותך ויש גם את חלוץ
נוער שבעים עם תצטרך" .
"רות קבלתי, לילה טוב"
"צחוק, לילה טוב פרשון"
זו הייתה רמיזה?, חשב לעצמו איתן בעודו מנסה להתמקם בנוחות
בחורשה שמול הבית, אולי יכול לצאת משהוא מזה, היא לא מלכת
היופי, אבל מזמן כבר הפסקתי לחפש מלכות יופי ,יותר חשוב היופי
הפנימי, כמובן שלא אתעסק עם התגלמות היופי הפנימי במעטה של
צפרדע אבל זאת לא הסוגייה שנדונה עכשיו, בכל מקרה צריך לבדוק
את הנושא הזה.
"שבעים מאזינה?"
רחש של מכשיר הקשר ותו לא, אין עונה.
נו טוב, הוא הוציא את השוקולד מכיס מעילו קילף את העטיפה והחל
ללעוס תוך שהוא מביט לעבר המטרה, פעם קרא ששוקולד שומר על
ערנות, נו טוב זה טעים זה בטוח והפעם הוא גם זכר למלא את בקבוק
היין הזול במים לשתייה.
01:37, שלוש דמויות נכנסו, נראים מהודר, רשם לעצמו בפנקס. נדמה
היה לו שהצנום שביניהם העיף מבט לעבר סבך השיחים בו הוא הסתתר,
גם אם הוא ראה אותו זה לא נורא בטח חשב שזה עוד איזה שיכור חסר
בית.
הוא הדליק לעצמו סגריה ובפעם המי יודע כמה אמר לעצמו שהוא חייב
להפסיק לעשן, בבוחן כושר האחרון הוא כמעט לא סיים את ריצת
האלפיים, חזר מתנשף כמו איזה סוס יאור, שרירים יש לו חשב והביט
על ידו ועל הורידים היוצאים ממנה כתוצאה מאמוני הרמת משקולות
הטקסיים שאותם הוא כל כך מקפיד לבצע כל ערב, כאילו שזה משנה
משהו, הרי קודם צריך לרוץ כדי לתפוס. הוא נשף החוצה את העשן
מראותיו, לעזאזל אבל אני כל כך אוהב לעשן, חשב.
02:43 , הצנום יצא לעשן סגריה בחוץ.
02:57 , צעקה עמומה נשמעה מתוך הבית "שי, זה אלוהי בוא תנסה",
לצנום קוראים שי. שי נכנס חזרה לבית.
02:59 , ארבע דמויות מתדפקות על דלת הבית מביטות לצדדים
בעצבנות. הדלת   נפתחת, מזהה את חשוד שתיים פותח את הדלת, מעיף
מבט קצר לצדדים ומזרז אותם להיכנס.
03:08 , שתי דמויות עוברות את המיקום שלי וצועדות לעבר הבית,
מזהה את חשוד אחד ודמות של בחורה צעירה. לא, זה לא יכול להיות,
זה נדמה לי הרהר בספק, זאת יעלי? שאל את עצמו, זאת הבת הקטנה
והחמודה של השכנים ממול איתה נהג לשחק בכדור בחצר הבית המשותף
בעיר בו גר לפני כשנתיים, הוא הרי הכיר אותה מאז שנולדה, אפילו
היה אצלה בבריתה.
בן רגע פרחה לה העייפות והוא התיישב במקומו דרוך מביט בעניין
לכיוון המטרה. הם צעדו חבוקים לאורך השדרה, חוצים את הפארק
ונראים כמו זוג אוהבים אשר מצודד כל לב של עובר אורח המביט
לעברם ונזכר בימי צעירותו.
"יש לי בית משלי ורכב, עסק מצליח, ועוד כמה זמן אולי אפילו
נתחתן אהובתי" אמר בחיוך.
היא הכירה אותו בדיסקוטק בת"א מיד הוא צד את עיניה כבן 27,
תמיר ונאה, לבוש בהידור, מפזר שטרות כסף כאילו קטף אותם
מהעצים.
הוא ניגש אליה ושאל בחיוך כובש אם היא רוצה לרקוד, אחר כך לקח
אותה לבר וקנה לה וודקה עם תפוזים ושלח מבט מזרה אימים לכיוון
הבר-מן המשקפופר ששאל לגילה.
מאז הם כבר מתראים קבוע מזה כחודשיים, הוא הגבר המושלם, חשבה
לעצמה, חתיך, מתחשב, תומך, הזיון הכי טוב שהיא ידעה בחיי המין
הקצרים שלה, מה עוד אישה יכולה לבקש? הוא אפילו רוצה להתחתן
איתה ואז היא תחייה את חייה שלה, בלי שאף אחד יגיד לה מה
לעשות, אשת קריירה מצליחה, כמו בסדרות בטלוויזיה, הוא אמר לה
שהוא יכניס אותה לעסק שלו, בתור מארחת כזאת, לבושה יפה בבגדים
שחורים צמודים, מאופרת...
"אז מה אמרת שאתה עושה בדיוק בעסק שלך?" שאלה
"אמרתי לך, אני מארגן מסיבות אירוח פרטיות לאנשים מפוצצים בכסף
ושמעונינים להיפטר ממנו, אני פשוט עוזר להם להשתחרר" ענה", את
תהיי המארחת שתקבל את פניהם של האורחים, תשאלי אם הכל בסדר אם
הם רוצים משהו, אם נוח להם, ממש כמו במסעדה יוקרתית".
 "הבנתי..."
"לפעמים הם ילטפו אותך כזה בשובבות, אבל תמיד הם ידחפו לך אחר
כך איזה שטר, ותזכרי הם סתם משחקים, רוצים לתת לך כסף"  הם
המשיכו לצעוד בדממה כל אחד ומחשבותיו, תכנוניו לעתיד
"אם תרצי, אבל רק אם תרצי" אמר לאחר הפוגה קצרה  "את יכולה
לעשות איתם סקס אם הם יבקשו, אבל תזכרי תמיד שזה סתם פעולה
מכנית, כמו להוריד את הזבל, וחוץ מזה הם יתנו לך המון כסף, את
יודעת שיש הבדל בין לעשות סקס לבין לעשות אהבה, נכון?"
"בטח, אני לא איזה ילדה, מה אתה חושב" אמרה בטון נעלב
"אהבה עושים עם מי שאוהבים, ואת מי את אוהבת?"
"איזו שאלה אתה שואל, כאילו שאתה לא יודע, אותך טיפשון, אני
אוהבת רק אותך".
את שארית הדרך אל הבית הם צעדו בדממה, קצת העיק עליה העניין עם
הסקס אבל היא אמרה לעצמה שזה עניין של הרגל, גם לליטופים
המעצבנים של אביה החורג היא התרגלה, לא?, והוא אפילו לא נתן לה
גרוש, השמוקים העשירים לפחות משלמים.
"היא כבר שבועיים לא הייתה בבית"
שקט, רחש מכיוון השירותים וקול של שטיפת מים באסלה נשמע.
"מה אמרת?" שאל בקול בס גבר מגודל, שיצא מהשירותים.
"אמרתי שהיא כבר שבועיים לא הייתה בבית"
"מי?" שאל,
"יעלי, מי אתה חושב" ענתה בצעקה צרודה
"הה זאתי" אמר בנימה של הבנה כשל מדען שגילה את נוסחת השכפול
הגנטי.
"זאתי הייתה אתמול, לקחה כמה בגדים ואמרה שהיא עוברת לגור אצל
חבר שלה 'צציק' או משהו כזה, אמרה שהכל בסדר והיא תתקשר עוד"
"מתי תתקשר?", שאלה תוך שהיא מציתה לעצמה את הסגריה המי יודע
כמה לאותו יום.
אין תגובה.
טוב לפחות היא בסדר, חשבה לעצמה, היא תסתדר, אני בגילה כבר
הייתי אמא.
"החזרת את הקסטה של הווידאו לספרייה?"
"כן", ענה הבס והוסיף  "יש אוכל? אני רעב",
"הזמנתי שווארמה מעזרא, צריך להגיע כל רגע".
08:00 בבוקר.
כמה זמן לא ראיתי את אור הבוקר, שבועות, שנים ,איזה רעש
לעזאזל, כולם יוצאים לעבודה, מכוניות, משאיות, פקקים, בכלל לא
דומה לאותה עיר רפאים אותה אני מכיר בלילה. אני עייף מהלילה,
לא עבדתי אבל גם לא הצלחתי להירדם השעון הביולוגי שלי לא מצליח
להשיג אותי, מפגר אחרי, מעניין מי ישבור את מי, קרוב לודאי
שהוא אותי. כבר שבועיים שאני לא מצליח להוציא את יעלי מראשי,
איך זה קרה, הכל כבר וודאי, זו היא, איך היא התדרדרה ככה?, כאב
לי כל כך, ניתחתי בראשי את מה שלמדתי באוניברסיטה על המשפחה
ותהליך הסוציאליזציה כגורמי עבריינות, הגדרה כל כך כבדה, כל כך
מסורבלת, כל כך טעונה, מה לעזאזל קרה כאן, פעם ראשונה שזה קרוב
כל כך.
ראיתי סרט בלילה, ' שבעה חטאים', על שבעה חטאים, כתב 'דנטה,
ראוי אדם למיתה :
רעבתנות, תאוות בצע, עצלות, זעם, גאווה, תשוקה וקנאה, מעניין
מהו חטאי שלי.
כולם אני חושב, לא ייתכן שאני צדיק, הסתכלתי במראה, על פני
מרוח שאריות של קצף גילוח, לא, לא יתכן, ככה לא נראה צדיק.
שטפתי את פני, לבשתי מהר את הג'ינס החדש שקנתה לי אמא, דחפתי
את ה'יריחו' במכנס מעל לתחת, זה לא תקני אבל מי ירגיש, חוץ מזה
כבר מזמן הפסיקו לבדוק אותי, אני כבר לא שוטר סיור. לבשתי
חולצת כפתורים משובצת זרוקה מעלי, בלעתי את שארית הבייגלה
מאתמול עם הקפה השארתי אוכל לכלב וכמו בן אדם רגיל יצאתי
לעבודה.
הגעתי לתחנה בדיוק כשהתחיל תדרוך הבוקר מפי סגן מפקד התחנה,
הלה העיף מבט לעברי כשנכנסתי לחדר באיחור של דקה או שתיים, לא
ראיתי כל הבעת כעס על פניו וחוץ מזה, מה הוא כבר יכול לעשות
לי, לפטר אותי, חייכתי לעצמי, איפה הוא ימצא עוד פראייר כמוני.

"אז כמו שאמרתי, לאחר ניתוח המידע שנאסף ע"י מחלקת בילוש
וחקירות בראשותו של מפקח איתן" כל הראשים הופנו אלי, חייכתי,
"התקבלה פקודה לפשוט ולסגור את תחנת הסמים. הפעולה תתבצע ע"י
שוטרי הבילוש שיגובו במחלקת שוטרי יס"מ, שעת הש' נקבעה להיום
בלילה, השעה המדויקת ופרטים נוספים ימסרו לכל הנוגעים בדבר.
שאלות?" שקט, כולם זזים בעצבנות בכיסאותיהם, שוטרי משמרת הלילה
רוצים ללכת הביתה ומשמרת היום רוצה כבר להתחיל ולסיים את
משמרתה.
"אין שאלות, פסק הסנ"צ, אם כך, כולם משוחררים, איתן, קפוץ אלי
למשרד אח"כ"
אלה מה, חשבתי לעצמי, "מכין קפה ובא", עניתי, "רוצה גם?"
"לא תודה, רק תזדרז אין לי את כל היום".
נכנסתי לחדרו, על השולחן היה מונח קלסר דק ובו פקודת המבצע,
"הפיקוד עליך" נהם בדרכו המיוחדת, הוא מחבב אותי, חשבתי, לא
נותנים פיקוד על פעולה כזאת לקצין צעיר וזוטר שכמוני.
ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי  "אני רוצה להיכנס לפני זה לבד,
סמוי, להוציא איזו ילדה שעובדת שם בתור נערת ליווי ,אתה יודע
שהם מנהלים שם גם מכון", הוא הסתכל עלי במשך כמה שניות כאילו
נפלתי מהירח ולא הספקתי להוריד עוד את חליפ... החלל.
"השתגעת?", הוא הרים את קולו, אף פעם הוא לא צעק עלי, טוב חוץ
מאותה פעם בבית המשפט המחוזי כשפירקתי במכות את העציר ההוא
שהיה חשוד באונס קטינה, וגם אז הוא צעק רק בשביל לעשות רושם על
הכתבים שהיו בבית המשפט, ונתן לי התראה, אפילו לא נזיפה בתיק
האישי שהגיע לי באמת.
הוא קם, מתנשא לכל אורך 195 הס"מ שלו ואמר לאט ובשקט "אתה לא
הולך לעשות שום דבר שיחרבן  את הפעולה, ולא מעניין אותי הזונות
והילדות שלך, אין לנו את היכולת לעשות משהו ואין לנו את הרצון
לעשות משהו" , "אבל תקשיב שניי..." ניסיתי להתערב, "לא! אתה
תקשיב המפקד שלי הוא המפכ"ל ואני לא רוצה צרות איתו והמפקד שלו
הוא השר וגם הוא לא רוצה צרות איתו והמפקד שלו הוא ראש הממשלה
וגם הוא לא רוצה צרות והמפקד שלו הוא הציבור משלמי המסים,
ותנחש מה?, גם הוא לא רוצה צרות איתו, הציבור לא רוצה סמים
ורוצה זונות, אז הציבור יקבל את מה שהוא רוצה..."
" אתה יודע למה התגייסתי למשטרה?" שאלתי אותו בזעם, ובלי לתת
לו שהות לענות, עניתי בעצמי "מתוך אידיאולוגיה ורצון להיאבק
ולמגר את הלכלוך ולא לעצום עיניים כשנוח".
הוא התיישב במקומו  "צר לי לחדש לך, אבל אתה זה שעוצם את
העיניים ", אמר, "כבר מזמן דחפו את האידיאולוגיה הצדקנית שלך
לתחת, אני לא יודע אם היא אפילו הייתה קיימת, לפחות לא כשאני
התגייסתי, לפני עשרים וחמש שנה." הוא קם, מכיסאו ובעודו לובש
את מעילו עם דרגות הסנ"צ שאותם הוא כה מקפיד להבריק אמר "תפקח
את העיניים שלך, תראה איפה אתה חיי, האידיאולוגיה נקנית בכסף,
ואת הכסף משלם הציבור, אתה ואני סתם שכירים, פועלים".
וכך יצא, והשאיר אותי עם חלל עצום אשר היווה פעם את עקרונות
חיי.
רק עוד פעם אחת.

לילה.
מועד הפעולה נקבע ל- 01:00
עוד ארבעים דקות.
הבית היה נתון בתצפית כבר מ- 18:00 על ידי שני בלשים מהמחלק.
ידענו בוודאות כי שני החשודים נמצאים בתוך הבית ויחד איתם
כחמישה לקוחות.
כולל הבנות העובדות ושני הבולדוגים שאבטחו את הבית הם מנו
ארבעה עשר אנשים, חשודים.
צוות התקיפה מנה עשרה שוטרי יס"מ חמישה בלשים ושתי שוטרות
שח"מ.
כולם היו מתוחים, שוטרי היס"מ, פוזרו כבר בעמדותיהם סביב
למטרה.
ששים אלי קרב, מצוידים במשחקים האהובים עליהם, נשקים אוטומטיים
מצוידים בכוונות טלסקופיות, רימוני עשן ושאר כלי משחית
למיניהם. הכי חביב היה האמצעי לראיית לילה אשר הגביר את אור
הכוכבים לרמה של כמעט אור יום. גם אני הייתי מצויד באמצעי
שכזה, 'שפנפן' קראו לו בצבא,
בכלל כל העסק הזה דמה בעיני יותר ויותר לאיזה מארב מחורבן
בג'בלאות של לבנון.
עוד חצי שעה.
"דורבן כאן שרביט" פניתי בקשר ללוחמי היס"מ, "להתפקד לפי התור"
פקדתי.
"דורבן אחד נשמע היטב"
"דורבן שתים נשמע ..........דורבן עשר נשמע היטב", ענו לפי
הסדר.
הכל מתנהל כשורה, חשבתי לעצמי.
התוכנית הייתה ששוטרי היס"מ בפיקודו של הקצין שלהם, נכנסים
ראשונים, משתלטים על החשודים, אחריהם בתגבורת הבלשים ואנוכי
וכשהכל נגמר תכנסנה השוטרות כדי לערוך חיפוש על הנשים
שבחבורה.
"עוד 15 דקות", אני מכריז בקשר, "עד אז דממת אלחוט".
"רות, היישר" שמעתי בקשר את תשובתו של קצין היס"מ.
אני מעיף מבט על אנשי, כולם בודקים את עצמם פעם אחרונה, הנשקים
כבר דרוכים, כדור בקנה,
אני שולף את אקדחי ודורך אותו, מקווה שלא אצטרך להשתמש בו.
קולות נשמעים מתוך הבית, קולות רועמים של צחוק גברים ונשים.
לפתע, צעקה נשמעת, צעקה עמומה אך ברורה הייתה זו זעקה לעזרה.
"אאאאיייייייההההההה, זה כואב, אדון כהן, בבקשה האזיקים
לוחצים...לאאאא עם השוט"
"אני נדרך, מזהה בברור את קולה של יעלי, מרגיש את הדם זורם
בגופי, גועש, אני מביט מסביב ונתקל במבטו חמור הסבר של רובי,
קצין היס"מ.
"צחי, הצילו, זה כואב." נשמעה עוד צעקה מכיוון הבית, מלווה
בקול גניחת הנאה של גבר ואחריה קולות של צחוק.
אני מסתכל בשעון, עוד שבע דקות.
לעזאזל, שיהיה, "תחנות שרביט כאן שרביט" לחשתי לקשר, "יש
אישור, אני חוזר יש אישור, קדימה לעבודה".
כבמטה של קסם ניעור המקום לחיים.
תוך שניות עברו עשרה צללים, כמו רוחות רפאים, את מאה וחמישים
המטרים שהפרידו בין הפארק לבית.
"משטרה" צעק אחד השוטרים וקול פיצוח חד נשמע, הדלת נפרצה כאילו
עשויה הייתה מקש,
פשוט נעקרה ממקומה.
הראשונים להיתפס היו הלקוחות שישבו בסלון במעגל סביב שולחן
זכוכית מפואר והסניפו 'לבן'        הם היו בעננים, מסטולים על
כל הראש, אחד החל להפגין את כישורי הזמרה שלו ופצח במזמור
"משטרה, משטרה, משט....אחחח" וחטף כת של אם-16 מקוצרר של אחד
השוטרים, ישר לפנים.  
בלי אלימות" צעקתי",  בלי אלימות." שמעתי קול חוזר אחרי,
הסתובבתי וראיתי את מיודענו אדון כהן, מביט בי בפה פעור
ואישונים מורחבים, דחפתי לו ברכיה לבטן, "בלי אלימות" סיננתי
בין שיני.
כבלתי אותו באזיקים ובבעיטה העפתי אותו ארצה.
עתה התפניתי לראות מה קורה, והכי חשוב, למצוא את יעלי.
שני הבריונים של ה 'אבטחה' שכבו כבולים על הרצפה, פניהם זבים
דם.
"לחפש את אחד", צעקתי ופניתי לכיוון אחד מחדרי השינה, פרצתי
בבעיטה את הדלת וראיתי אותה, לבושה תחרה שחורה שלא מצליחה וגם
לא מנסה להסתיר את שדיה הבתוליים, רוכנת על עדן החלון,
"צחי, חכה לי, אל תעזוב אותי" שמעתי אותה צועקת,  "צחחייי."
התנפלתי עליה והצלחתי לתפוס את ידה,  "חכי רגע יעלי, את לא
מזהה? זה איתן, אני רוצה רק לדב."
"תעזוב יא מניאק, אני רוצה לצחי" צעקה בדמעות.

" א ק ד ח", שמעתי משהוא צועק מכיוון הסלון, נשמעה ירייה,
הפינתי את ראשי לכיוון הסלון וחשתי כאב עז חודר בזרועי התופסת
את יעלי, הרפתי את אחיזתי בה,ה יא נשכה אותי, בן רגע הייתה היא
מחוץ לחלון, רצה כאיילה פצועה אל ' אהובה'.
תוך שלושה צעדים הייתי בתוך הסלון, הספקתי לראות את אחד
השוטרים שוכב על השטיח, פצע מכוער זב דם של קליע 9 מ"מ פעור
בבטנו ואת חשוד שתיים, יוסי, טורק אחריו את דלת חדר האמבטיה
ובידו אקדח.
נבחתי פקודות כמו מטורף "להביא חובש ואמבולנס"
"חשוד אחד נמלט מכיוון חדר השינה", הצבעתי לכיוון "בן זונה"
פלטתי ורצתי לתוך חדר האמבטיה, קפצתי מהחלון כסומא, נפלתי על
אבן, דם החל נוזל ממרפק ידי מטה לכיוון כף היד,  
"עצור משטרה,  יא בן זונה" צעקתי לעבר דמותו המתרחקת של יוסי.
הוא היה כבר כמאה וחמישים מטרים ממני והלאה.
התחלתי לדלוק אחריו תוך כדי ירי כמה כדורים באוויר.
הוא רץ מהר המסומם הזה, חשבתי לעצמי, רדפתי אחריו כקילומטר עד
לאולם הספורט השכונתי של מפעל הפיס, שם הוא קפץ לחלון ונכנס
פנימה. אני אחריו, נשימותיי קצרות, כמה הייתי רוצה סיגריה
עכשיו, חשבתי לעצמי בעודי זורק את עצמי פנימה מבעד לחלון.
שקט, שום רחש לא נשמע, "יוסי...הו יוסי"
אלוהים, איזו אקוסטיקה, חשבתי לעצמי. תזוזה מכיוון המושבים
ביציע "זרוק את האקדח יא מניאק" צעקתי, ראיתי את דמותו מזנקת
מעלה,  לא, אני נכנ."    
יריתי.

שמעתי חבטה ופניתי בצעדים זהירים לכיוון.
הוא שכב שם ללא נוע, פגיעה טובה חשבתי לעצמי, כמו בסרטים
המזוינים, מגיע לי אות הקלע המצטיין, חשבתי לעצמי. בעטתי בידו
אשר אחזה באקדח והרחקתי אותו ממנו.
"כאן שרביט, חשוד שתיים נורה ונתפס, תזמינו אמבולנס לאולם של
מפעל הפיס" דווחתי בקשר "מה עם חשוד מספר אחד?" שאלתי.
"שרביט כאן דורבן אחד" שמעתי את קולו של רובי קצין היס"מ, חשוד
אחד לא נתפס עדיין וכך גם אחת הזונות, הסיור הציבו מחסומים בכל
מקום בעיר, אל תדאג נתפוס אותם".
"רות, קבלתי" אמרתי למכשיר השחור.
לעזאזל, כל כך בא לי סגריה. חיטטתי בכיסים, ריק, בטח נפלו,
הבטתי לכיוון גופתו של יוסי וראיתי קופסא אדומה של מרלבורו
מבצבצת מכיס חולצתו, "אפשר לקבל סגריה?" שאלתי את הגופה, שקט.
הצתתי לעצמי אחת והתיישבתי על אחד הספסלים.
שאפתי מלוא ראותי רעל ונשפתי לאט החוצה.
"אחת" צעקתי "אחת, אחת, אחת" המשכתי לצעוק, לעזאזל, איזו
אקוסטיקה מדהימה.

אחת, שנה אחת קבל כל אחד מהלקוחות, עבודות שרות.
אדון כהן קיבל עוד שנה אחת על תנאי בגין הפרעה לשוטר במילוי
תפקידו, סעיף שבקושי הצלחתי לדחוף לו.
מנהל בנק הבן זונה הזה.
שתי הזונות הרוסיות שוחררו בערבות על ידי איזה איש עסקים רוסי,
אחר כך שמעתי שמחלק מוסר תפס אותן עובדות בתל אביב במכון
עיסוי, הן גורשו מהארץ.
גלית הזונה המסוממת, נדקרה כעבור חודשיים בתל ברוך, קרב על
אזורי עבודה או מה שהוא כזה.
יוסי הועבר למכון לרפואה משפטית באבו כביר",  אחת" אמר לי
הפתולוג,  ירייה אחת, יפה".
תמונתו של חשוד אחד, צחי, תלויה אחר כבוד בכל התחנות בארץ,
עדיין לא תפסו אותו.
ויעלי, הו יעלי.
סתם עוד אחת.


בלילה, כשהחשיכה יורדת, הם מתעוררים.
חושיהם חדים, ערים לכל תזוזה ורחש.
בעיני הם כבר לא חיות, הם גם לא בני אדם.
הם מכלול של הסיטרא, באו הישר מהגהנום.
לצערי, מכליל אני גם את עצמי בתוכם.
אך למען הסדר הטוב ושלמות החברה הכללית
נמשיך ללמד את בנינו בשיטת למוד תכליתית
כי הפשע
לא מרשע
נובע
כי אם, כי אם, כי אם ......... כי אם ממה?
את זאת אתה, קורא יקר, תקבע.



כאשר אנשים רעים עושים יד אחת, על הטובים לשתף פעולה ;
שאם לא כן יפלו אחד אחד,
קורבן לא-מרוחם במאבק הראוי לבוז.

אדמונד ברק

הבה נצמצם את החשיכה ונצר את שטחי המקלט, עד אשר
יאלצו רוצחים מוגי לב אלה לתת את הדין כפושעים, בפומבי
ויישפטו על הפשעים שבצעו, וישאו בעונש המגיע להם כל כך.

וויליאם ה' וובסטר,
מנהל משרד החקירות הפדראלי,
15  באוקטובר, 1985

שני הקטעים הובאו מעמוד הפתיחה בספרו של טום קלאנסי
(אחד הסופרים הטובים ביותר לעניות דעתי)
"משחקים פטריוטיים"