(תודה לגבר שחיבק אותי ברחבת מועדון ריקה והזכיר לי שמגיע לי
יותר.)

אומרים שהאהבה לעולם לא דועכת, להבה באה בכל מיני גדלים אך לא
נכבת לעולם.
שוטטות אין סופית ברחובות מלמדת שיש יותר מידי אנשים עם עיניים
שחורות ושאף אחד מהם הוא לא אתה.
אלכוהול מתערבב לי בבטן והאורות נוצצים בעיניים כמו כוכבים
קטנים עצובים ששכחו לכבות.
הרגש הזה נבלע בצלילים החדים הדקים של הרקע, טרנס פסיכודלי חסר
עכבות.
אני יודעת ששכחנו איך לדבר או שאולי בעצם יש לומר... איך
להביע. אותיות רנדומליות במקשים צבעוניים.
המסר ברח לנו מזמן כמו חול דרך המרווחים של האצבעות בידיים.

אני מצטערת.

חיבוקים תמיד יראו לי הדבר הכי תמים בעולם, אך אקראיות היא
מילה נרדפת ליצרים רעים.
אני רוצה לפרש הכל נכון אבל הנכון שלך מזמן הפך לטעות הכי
גדולה שלי.
מנגינות מונוטוניות מתנגנות לי בלופ בתת מודע, אני מנסה לדחוק
את החיוך שלך החוצה
דרך האוזניים. אתה אוחז לי בוורידים ובעורקים הקטנים שלי...
יש לי מיגרנה מטורפת כבר כמעט שנה.

שכחתי.

שכחתי איך זה ללחוש לך... מה שאני רוצה לשמוע את עצמי
אומרת...
אולי כי מזמן המציאות התערבבה עם החלום והכל הפך להד עמום.
אני שורטת פסים דקים עמוקים רק כדי להבין מה לעזאזל קרה בפנים
וכל הנוזל האדום הזה שורף לי בעיניים.
הכוויות האלה אהובי, לא יגלידו לעולם.



6-7.3.05