עומדת, מסתכלת במראה...
ו... שונאת את מה שרואה בהשתקפות.
זה פשוט הורג אותה כל פעם מחדש.
ואחרי זה מתפלאים למה היא שונאת מראות, ולמה היא שונאת אוכל...
יותר נכון את התלות באוכל... והכי הרבה, למה היא שונאת את עצמה
כל כך.
היא חשבה שיצאה מזה, שהתחילה לאהוב את עצמה, היא אפילו התחילה
לאכול בצורה נורמלית פחות או יותר!
אבל לא. היא מתעבת את הדמות שרואה. מין מעגל חסום כזה שמושך
אותך אליו כל הזמן שוב ושוב ולא נותן לך לצאת.  
והיא ממשיכה להסתכל על הדמות שבמראה ולשנוא אותה... ולא. לא רק
בגלל המידות וההיקפים. אלא גם בגלל ש... היא כבר לא מזהה את מי
שעומדת מולה, לא מצליחה להבין איך הפכה מילדה שמחה, מאושרת,
שתמיד צחקה והשתגעה למישהי נבולה כל כך. איך זה קרה? מתי?

עומדת, מסתכלת במראה, ולא קולטת, למה זה קורה? על מה כל זה?
רוצה לחייך מכל הלב, לצחוק, לא להרגיש רקובה כל כך מבפנים.
רוצה להיות מאושרת באמת, אפילו אם רק לשבריר שניה.
אני פשוט לא מצליחה להבין מאיפה כל זה נופל עלי...
אבל מצד שני... זה כבר לא משנה. הכל נחסם בחומה של אדישות...
אז פשוט... לא משנה.