New Stage - Go To Main Page

נעמי מירב
/
העיניים שלו

אני רואה אותו, מסתכלת לו בעיניים, ובא לי לצרוח.
בא לי לבעוט במשהו חזק כל כך.
אני נהיית עצובה, בא לי לבכות. הכי טוב לבכות. אז אני בוכה.
אני בוכה והדמעות שורפות לי כשהן ממלאות לי את הפרצוף במלח.
אני לא מבינה ממתי התחילו הדמעות שלי להיות כל כך חומציות, אבל
מאז - בכל פעם שאני בוכה, שורף לי.
זה גורם לי לחשוב פעמיים לפני שאני בוכה, ואני לא בוכה הרבה
מאז.
אבל כשאני רואה אותו, אני נהיית עצובה.
ומתוסכלת. אז אני בוכה. הכי טוב לבכות.
גם אם זה שורף, זה לא נורא.
אבל למה אני כל כך עצובה מלראות אותו, מלהסתכל לו בעיניים?
הוא נראה דווקא בן אדם בסדר, נחמד כזה, שיש לו הרבה רעיונות,
הרבה דעות, הרבה מה להציע. יש לו הרבה. הוא מעניין אותי, ואני
לעולם לא אוכל להכיר אותו.
הוא לעולם לא יהיה לידי ואני לעולם לא אוכל לחלוק איתו רעיונות
ולהתפלסף ולדבר שטויות אל תוך הלילה.
יש עוד כל כך הרבה כמוהו, שאני לעולם לא אשמע, לא אכיר ורק
אראה מרחוק.
ואני רוצה לבכות. אני רואה אותו ואני חושבת על זה ורוצה
לבכות.
אז אני בוכה, וזה שורף.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 21/3/05 13:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעמי מירב

© 1998-2025 זכויות שמורות לבמה חדשה