אני רואה אותו, מסתכלת לו בעיניים, ובא לי לצרוח.
בא לי לבעוט במשהו חזק כל כך.
אני נהיית עצובה, בא לי לבכות. הכי טוב לבכות. אז אני בוכה.
אני בוכה והדמעות שורפות לי כשהן ממלאות לי את הפרצוף במלח.
אני לא מבינה ממתי התחילו הדמעות שלי להיות כל כך חומציות, אבל
מאז - בכל פעם שאני בוכה, שורף לי.
זה גורם לי לחשוב פעמיים לפני שאני בוכה, ואני לא בוכה הרבה
מאז.
אבל כשאני רואה אותו, אני נהיית עצובה.
ומתוסכלת. אז אני בוכה. הכי טוב לבכות.
גם אם זה שורף, זה לא נורא.
אבל למה אני כל כך עצובה מלראות אותו, מלהסתכל לו בעיניים?
הוא נראה דווקא בן אדם בסדר, נחמד כזה, שיש לו הרבה רעיונות,
הרבה דעות, הרבה מה להציע. יש לו הרבה. הוא מעניין אותי, ואני
לעולם לא אוכל להכיר אותו.
הוא לעולם לא יהיה לידי ואני לעולם לא אוכל לחלוק איתו רעיונות
ולהתפלסף ולדבר שטויות אל תוך הלילה.
יש עוד כל כך הרבה כמוהו, שאני לעולם לא אשמע, לא אכיר ורק
אראה מרחוק.
ואני רוצה לבכות. אני רואה אותו ואני חושבת על זה ורוצה
לבכות.
אז אני בוכה, וזה שורף. |