החלטתי ללכת, לא כלכך יודע לאן, אבל אין הרבה ברירות. צריך
להמשיך ללכת, אסור להשבר. חייבים להראות לכולם שאני יכול, כל
מי שצחק עלי, כל מי שלגלג עלי, להוכיח להם שאני יכול. שאני
אופיע להם ברגע שהם הכי  לא יצפו לו עם חיוך של מליון דולר
וחליפה של שתי מיליון. שיתקע להם כמו עצם בגרון. שיקנאו, אלה
שאמרו "חחחחחחח אתה תצליח אתה? אתה אפס! אתה כלומניק! מקסימום
מנקה רחובות...", תמיד אמרתי כל עבודה מכבדת את בעליה והם
המשיכו לצחוק לי בפנים. אף אחד לא בא לעזרתי, כולם צחקו עלי,
ההורים, המשפחה, החברים, כולם...

הגעתי לצומת. לא יודע לאן ללכת. יש שלט על הרצפה, שני חצים מעץ
רקוב וחרוט עליהם משהו. על אחד חרוט "הצלחה" ועל השני חרוט
"כישלון". יופי! מה עכשיו? לאן ללכת? את מי אני אשאל? איזה
שביל מוביל להצלחה ואיזה לכישלון? שני השבילים נראים אותו
הדבר, שביל עפר עם קצת אבנים ובצדדים קצת עשבים שוטים. באופק?
אין כלום באופק. לא רואים כלום. הכל שומם. אולי כולם צודקים?
לעזזאל, אני אפילו לא מסוגל להחליט באיזה שביל ללכת! אני לוזר?
לא! לעולם לא, אני אמשיך לשביל הזה. ואם זה יתברר כשביל הלא
נכון, אני אחזור ואתחיל מההתחלה, אני לא אסכים לזה, אני אצליח!
ובגדול שום דבר לא יעצור אותי, אני זז להצלחה!

הצלחתי! תראו, חיוך של מליון דולר. כן הצלחתי, זה היה קשה,
מאוד קשה. לפעמים חשבתי על לחזור אחורה ולהפסיק לנסות, לפעמים
סתם בכיתי בשקט, רוב הזמן סבלתי. לא היו הרבה שהאמינו בי, למען
האמת בהתחלה אף אחד לא האמין בי, אבל לאט לאט, מישהו התחיל
להאמין בי, ואז עוד אחד, ואז עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד וכמו
גל ענק בים זה סחף את כולם. והנה אני כאן, עם חיוך המליון דולר
שלי, על ראש ההר, מסתכל על כולם מלמעלה, מחייך.

הצלחתי.