אמרנו שלא נדבר היום על רוח.
אבל אתמול דיברנו על חומר.
אתה בטוח?
כן, אתמול דיברנו על חומר. היום נדבר על רוח. מה אתה אומר?
אני אומר מה שאמרתי לך אתמול על דברי רוח: בכל דבר יש רוח, אז
כל שיחה גם על חומר, היא שיחה של רוח.
לא נדבר על הרוח במובן הזה.
אז לא נדבר על חומר בכלל.
מה זאת אומרת?
אם אתה רוצה שלא נדבר על רוח במובן הזה אז נצטרך לדבר על רוח
בלי לדבר על חומר בכלל.
טוב, מקובל עליי.
יאללא, תתחיל אתה.

'הדמיון עדיף על כל ידע.'
אז זו תהיה שיחה בלי לדבר על חומר?
"כן. נסה."
טוב, אנסה. אבל גם בלי דברים רעים: בלי תיאורים של שחור ואדום
ואפור. בעצם, יודע מה? על אפור זה בסדר. נדבר בלי להזכיר חומר
אבל גם בלי לרדת לשחור ואדום - אפור זה בסדר.
"טוב, קדימה. תתחיל."
בסדר. אני מתחיל: מכיר את הסיפור שלי על הצוענים?
"כן, מכיר. ספר לי אותו שוב."
בסדר. אז הנה: כשביקרתי אצל הצוענים הם בהתחלה לא קיבלו אותי.
אז ניסיתי וניסיתי להתקרב באמתלות שונות ומשונות. פחדתי לתרץ
להם את הרצון שלי להתקרב בתירוץ שאני צלם. זכרתי משהו על איזו
אמונה שלהם: שצילום פניהם יקח להם את נשמתם.
"אלו לא הצוענים. אלו אנשי האינדים."
נכון, נכון. הלכתי ובדקתי וראיתי שלצוענים לא איכפת. למרות זאת
כשהתחלתי לצלם אותם בכל זאת היו כמה תגובות לא כל כך נלהבות.
בכל מקרה בהתחלה צילמתי אבל אחר כך פשוט הפסקתי. לא היה טעם
לצלם יותר כי התמונות כבר לא הראו כמעט כלום. היה שם כל כך
הרבה רוח במחנה של הצוענים שבתמונה כבר לא ראו את זה. אז
התחלתי לכתוב ופשוט הקשבתי להם. הקשבתי להם הרבה זמן. אחר כך
גם התחברתי: הכרתי, שאלתי שאלות, עניתי לשלהם, צחקתי,
התווכחתי, התאהבתי וחזיתי במחזות. יודע באלו מחזות חזיתי?
"יודע. הרי כבר סיפרת את הסיפור. ספר לי שוב."

'נשמת העולם'
כולם מכירים כבר את הסיפור הזה.
באותו יום חשבתי שגיליתי את נשמת העולם.
"העולם הרוחני, כמובן"
כן. כן. ברור. העולם הרוחני. שהרי דברי רוח אנו מדברים. בכל
אופן המחזות אותן ראיתי, ושעליהן שמעת כבר בעבר, הן מחזות
מהפנטים ממש: היו שם צבעים, היו שם טעמים וריחות. היו שם חמשת
החושים ושבעת האלמנטים של התבונה. אבל לא עליהם נדבר כי הם
כולם חומר.
"נכון, בסדר. עזוב את המראות ספר לי מה הרגשת."
זהו בדיוק. אז גם אני הבנתי: הצילום, המראות, הדיבורים. אפילו
הכתיבה. הם כולם היו חומר, אבל זה הייתי אני שהפחתי בהם חיים.
"לכן בכל חומר יש רוח. זה מה שאמרתי לך בהתחלה."
אבל אנחנו לא מדברים על הרוח במובן הזה. גם את זה אמרנו
בהתחלה. לכן גם לא אחזור ואספר לך על איך הפחתי חיים בכל
החומרים הללו. אספר לך שוב רק איך התחלתי להרגיש, כשהתחלתי
לדבר עם הנשמה שלי.

'נשמת העולם' - המשך
"אז איך הרגשת כשהתחלת לדבר עם הנשמה שלך?"
פחדתי. זה אפילו כאב. אז עצרתי. אבל את זה כולם יודעים. אתה
יודע שמעטים יותר הצליחו ממש לגעת בנשמתם.
"כן. סנטיאגו הנער הצליח".
נכון. גם זורבה הצליח. שניהם הביאו לי עיצות טובת.
"כן. יש גם אחרים. אבל את זה כבר יספרו לך בהמשך."
בסדר.
בכל אופן, לא התקדמתי הרבה אחרי שניסיתי לדבר עם ליבי וזה כאב.
אבל זו היתה הרגשה נפלאה. מאז אני מנסה. אמור לי: האם סיפרתי
לך כבר על החיזיון בשק שראיתי במחנה הצוענים? הוא היה כולו
רוח.
"סיפרת כבר. ספר לי שוב".
הנה. אספר לך  

'הרגליים יכולות ללמוד את הצעדים אבל רק הנשמה יכולה
לרקוד.'
אז ככה: באחד הפעמים במחנה הצוענים חזיתי בחזיון. זה קרה
כשהתלוננתי בפני אחד מחבריי הצוענים שאני רוצה לחזור לעולם
שלי. "רוצה לראות איך נראה העולם שלך בעינינו?" שאל אותי חברי
הצועני, נפשי התאומה.
כן. אמרתי לו. הלכתי איתו אליו והוא הוציא את השק שלו. שק אחד
כזה יש לכל אחד כאן. "זה גורם לנו לזכור מהיכן באנו". אמר לי
כבר הצועני. סוף סוף התאפשר לי לראות מי היה האיש. "אני בא
מהעולם שלך. אני הוא אתה. עכשיו שאתה איתנו כבר זמן מה, אולי
תצליח לגלות איך נראה העולם שלך בעינינו" הוא אמר לי. יצאנו
והוא הוציא משקו שני נחשים והשליך אותם לארץ. שני הנחשים תחילה
התעלמו זה מזה אבל אז צייר הצועני מסביבם עיגול. לפתע הזדקפו
שני הנחשים זה מול זה והחלו ללחוש איומים זה אל זה. ראית פעם
שני נחשים רבים?
נחש נשך נחש נשך נחש. כל אחד את זנבו של שכנו. מעגל דמים ממש.
עד שלא נותר מהם דבר חוץ משלולית של דם על האדמה במרכז העיגול.

"אמרת שלא נזכיר אדום."
אני יודע אבל אני רק בן-תמותה. בגלל זה גם שאלתי את הנפש
התאומה שלי:
למה הנחשים היו בתחילה אדישים זה לזה ואחר כך רבו זה עם זה?
"בהתחלה הם הרגישו את נשמתה של הרוח השוררת כאן. בדיוק כמו
שאתה הרגשת. אבל אז ציירתי להם טריטוריה והם שכחו אותה. שני
נחשים לא יכולים להתקיים על אותה טריטוריה. לנו הצוענים אין
טריטוריה. אין לנו  'פטריה' (patria). יש לנו 'מאמה'
(mama) בלבד. אנחנו נולדנו מאהבה. לכן רק לאהבה אנחנו
מקשיבים." אמר חברי ופתאום הוא התחיל לרקוד.
"חיזיון יפה. אני אוהב לשמוע אותו. אבל לא רק אני מכיר אותו.
כולם מכירים אותו. השאלה אם הם גם מבינים."

שיחה ביני לבין עצמך

...
...
...


אימרת סיום: 'אם בנית ארמונות באויר, עבודתך לא חייבת לרדת
לטמיון. זה המקום בו זה צריך להיות. עכשיו אתה צריך לשים את
היסודות מתחתם.'