הרוחות נגמרו, והסתעפו בין גרגירי הים.
השמש - שקעה ונמה.
והוא, בודד יותר מאשר אי פעם.
הלך לעיתו, וגם נדם.

זאת לא אותה השקיעה, אשר צפתה לה בין החולות.
זה לא אותו האדם, אשר בו שררו כל הרוחות?

היה זה כחול. צנום בנשמתו הריקה.
נסחף, מועף, מחבק עמודים, לחפשו אהבה.


ירח מר, כבר התגלה וכיסה באורו את החוף.
ים - של עצבות.
והוא, הבודד יותר מאשר אי פעם...
נגמר לו, בין זרועות הרוח - אימו.

זאת הייתה אותה השקיעה, שליבה קר וסדוק.
זה היה אותו האדם, אשר כה, רצה למות?

היה זה כחול, ערום בנשמתו השבורה.
נסחף, מועף...
וגופתו...
מוטלת,
על,
הריצפה.