עוד לפני שיצאתי
אני נרכסת
שפתיי מדממות
והן אבק.
אני
חוזרת ומחבקת
חוזרת ומחבקת חוזרת ומחבקת
שקים של אבנים בזרועותיי.
העיניים דקות, חריצי-חריצים, בפנים השלוות
לפני שהמסך עולה.
ובחושך הזה
אנשים מתלחששים
בנימה של סקרנות
מהר מידי, מוקדם מידי
לראות. עיניי בשלות, כבדות, נוטפות דמעות
וזה הכל.

אלה הדלתות, מכאן היציאה
והקהל מתפזר מתוכי, רוחש וזז,
בנשיפה עמוקה.

זו אני. זו אחותי. הנה שיער ארוך, דליל.
מאחורי מסגרת מוזהבת
היא אוחזת תלתלים
קוצרת בשיער במזלגות וסכינים.