נשמתי עייפה. תודעתי משובשת מסמים ומהחיים וחלודה. גופי כואב
ותשוש.
תלאות הדרך הסתיימו בפורקן אדיר שהשאיר אותי תלוי בין המימדים,
שוכב במיטתי, אסופת החלומות והמחלות. כל אפשרויות התקשורת קרסו
לגמרי, פרט לכמה גלי אף.אם. שהתעופפו להם פה ושם וקצת יותר
רחוק מזה.
"איזה מניאק אתה." בשעת הצורך המוחלט הוא יכל לספק לי רק ווריד
אחד.
וכל זה בעוד שידיו של התימני היו מכוסות בעשרות תולעי דם
זורמות ומוכנות לקרב. לספק את המשלוח באזור המיועד לכך ולא
לשום דבר אחר. "מניאק..."
רעידות האדמה התכופות רק גורמות לי להרהר מחדש במפתן הדלת,
שיהיה פתוח אל העולם ביום שטוף שמש קיצית. עולם שבו לא אפקיר
את חיי, לא אפקיד בו את מתיי ואת הטובים מלוחמיי. רפש אנוש לא
תדרוך עליי.
חושבים שאני פתי? "אתה, מניאק, אתה חושב שאני פתי?" קיראו
קיראו, פשוטי עולם, כי תיכף אעלם. את חרב החיים אתקע בלבי או
גרוע מזה, אהפוך כמוכם...
אוי, ספל הקפה, חברי הוותיק, מידותיך טובות ואכן חבר אמת
הנך... רחוק אתה ממני עשרות אלפי שנות אור והיום, כידוע, שאב
ממני את טיפת הדלק האחרונה שנותרה בי. אני נוסע על אדים, כך
יעידו העדים, יודעי דבר הבלתי משוחדים.
ואני הנני אדם פשוט, ניצב מולכם. קצת לא שפוי.
ואולי הסכינים שאתם משליכים אל עבר גופתי המדממת הנם המצאת
שווא של מוחי, פיתוח מסובך ומבולגן של האגו, אוייבי הנורא
מכולם? אז למה גופתי מדממת, לעזאזל.
מנותק לחלוטין מהטירוף והשיגעון, מיותם מספינת אם ומאב מזון -
והיא לא מתקשרת - השפיות כל כך מורכבת והטירוף פשוט. מצב ממכר
לכל עובר אורח בפלנטה הכחולה-אפרפרה שבה אנו, כביכול, אמורים
לחיות.
"מניאק, הקפה שהכנת קר." ווריד אחד, זה כל מה שיכל לתת לי.
אחרי כל מה שעשיתי בשבילו, החלל הראשון ומעורר הרחמים בשדה
הקרב הפיוטי הפרוס לפנינו. "אני לוקח טבליות בי-12 בשבילך!"
איזה מניאק.
איש שפוי והשפיות מורכבת. עני במוחי  ובכיסיי.
חצי פאונד למעלת רוחב? אין לי כסף. אולי כמה דראכמות ישנות
מהטיול בכרתים.
השלדים ממשיכים להילחם זה בזה, זה בזה. אוחזים בידיהם להבות אש
סגולות, שאת סופן הצהבהב לא ניתן לראות בעין גשמית.
הם נאבקים כבר שנים רבות, רבות מדי מכדי שיוכלו לזכור על מה הם
נלחמים - חץ וקשת חץ וקשת - לאחד מהם חסרות כמה צלעות. אך אם
הם יחדלו מהשנאה הזו אחד כלפי השני ויניחו את כלי נשקם ארצה,
היקום יחדל מלהתקיים ושורות אלה לא יוקראו שוב אל לב נכון -
השטן, זה הכל השטן - ונניח ולא ייחרב היקום. אין לי חצי פאונד
לכל מעלת רוחב. איש עני, קטן ופשוט אני. מי שרוצה לקרוא שיבוא
לפה. אני לא ארדוף אחריכם. זה עולה לי יותר מדי ואני נוסע על
אדים.
כמה חברים באמת יש לי?
אני לא מדבר על אלה שיבואו להלוויה כי כולם יבואו לשם. בשביל
החבר'ה. ואחרי הטקס הם יתאגדו להם לקבוצות של סטלנים, סחים
והסוג השלישי המעצבן הזה של סחים שמתעקשים לעשן, שנהנים משני
העולמות.
אני מדבר על מישהו בגובה שלי - עוד רעידת אדמה - לא רואה נמוך,
לא מגיע גבוה, באמצע. זה שיכל ליהנות משני העולמות אך עוצר
מעצמו. טיפש. "שתוק, מניאק! נראה כמה וורידים תספק מחר. לאכזב
אתה לא יכול. רק להפתיע." מה יש לה להביט אל החלון, יש שם
צלמים -...
צריך יותר מדי ניתוחים פלסטיים.