הוא צרח מכאב והביט על כתפו המדממת, לא מבין בדיוק איך זה
קרה.בעודו מלטף בהיסח הדעת את אלתו הכבדה הוא הביט אל הגבר
מולו, הגבר הזה היה לא אחר מאשר אחיו לציד, לובש עור נמר
ששניהם צדו יחדיו לפני מס' לילות. אבל הוא כבר לא אח לציד הוא
אוייב, ברגע שהוא לקח את האישה הוא הפך לאויב. והאויב הזה
החזיק חנית עם ראש אבן חדה. הוא הסיט את עיניו מהאוייב אל עבר
האישה, גל חום עבר בלבו ומייד אחר כך גל של זעם, זעם יוקד,
שורף הורס כל זיכרון מלבד הרגשה איומה של בגידה. הוא צרח. צרח
על האויב, צרח על האישה, צרח על העצים מסביב, צרח על עצמו.
בתנועה מהירה הרים את אלת העץ הכבדה שלו והחל להסתער על אויבו,
צורח על האלה, מזנק לעבר האויב. הבזק לבן, חד וכואב הפסיק
באלימות את הזינוק והוא נחת בכבדות על העשב. מבט אחד, כן,
האישה בוכה, הוא השפיל את מבטו לעבר בטנו השורפת, מחזיק את
החנית כמו תינוק שלעולם לא יוולד לו.

הוא אהב את האישה ונבגד ע"י אחיו לציד, הוא אהב את שניהם. הוא
מת.

הוא צרח מכאב והביט על כתפו המדממת, לא מבין בדיוק איך זה
קרה.בעודו מלטף בהיסח הדעת את קת חרבו הכבדה הוא הביט אל הגבר
מולו, הגבר הזה היה לא אחר מאשר אחיו לנשק, לובש שיריון כבד
ששניהם לקחו מאותו לוחם רומאי שתקף אותם לפני מס' לילות. אבל
הוא כבר לא אח לנשק הוא אוייב, ברגע שהוא לקח את האישה הוא הפך
לאויב. והאויב הזה החזיק חרב גדולה וכבדה נוצצת בשנאה. הוא
הסיט את עיניו מהאוייב אל עבר האישה, גל חום עבר בלבו והוא רצה
לבכות על מר גורלו, מייד אחר כך עבר בו גל של זעם, זעם יוקד,
שורף הורס כל זיכרון מלבד הרגשה איומה של בגידה. הוא צרח. צרח
על האויב, צרח על האישה, צרח על הגבעות מסביב, צרח על עצמו.
בתנועה מהירה שלף את חרבו שהבהיקה באור השמש אור נקמה, והחל
להסתער על אויבו, צורח על החרב, מזנק לעבר האויב. הבזק לבן, חד
וכואב הפסיק באלימות את הזינוק והוא נחת בכבדות על הסלע. מבט
אחד, כן, האישה בוכה, הוא השפיל את מבטו לעבר בטנו השורפת,
מחזיק את את החתך העמוק והשחור, מנסה להפסיק את הדימום בתקווה
קלושה ומבולבלת.

הוא אהב את האישה ונבגד ע"י אחיו לנשק, הוא אהב את שניהם. הוא
מת.

הוא צרח מכאב והביט על כתפו המדממת, לא מבין בדיוק איך זה
קרה.בעודו מלטף בהיסח הדעת את הנרתיק של הקולט 45 השחור שלו,
הוא הביט אל הגבר מולו, הגבר הזה היה לא אחר מאשר שותפו לסיור,
לובש מדים כחולים עם דרגות ששניהם קיבלו יחד לפני מס' לילות.
אבל הוא כבר לא היה שותפו לסיור הוא הפך לאוייב, ברגע שהוא לקח
את האישה הוא הפך לאויב. והאויב החזיק סמית' את וותסון כסוף
נוצץ במוות. הוא הסיט את עיניו מהאוייב אל עבר האישה, גל חום
עבר בלבו, הוא כלכך אהב אותה, לא מבין למה היא עשתה לו את זה,
ומייד אחר כך עבר בו גל של זעם, זעם יוקד, שורף הורס כל זיכרון
מלבד הרגשה איומה של בגידה. הוא צרח. צרח על האויב, צרח על
האישה, צרח על הבניינים מסביב, צרח על עצמו. בתנועה מהירה שלף
את אקדחו השחור, החבר האמיתי היחיד שלו, והחל להסתער על אויבו,
צורח על האקדח, מזנק לעבר האויב. הבזק לבן, חד וכואב הפסיק
באלימות את הזינוק והוא נחת בכבדות על האספלט השחור. מבט אחד,
כן, האישה בוכה, הוא השפיל את מבטו לעבר בטנו השורפת, מחזיק את
החור הקטן בבטנו כמו ברצון בלבד הכאב יעלם והוא יחיה. מחשבה
צצה במוחו, מחשבה שאולי בזמנים פשוטים יותר כל זה לא היה
קורה.

הוא אהב את האישה ונבגד ע"י שותפו לסיור, הוא אהב את שניהם.
הוא מת.