מה את עשית כשאן מתה
טיגנת פטריות עם חביתה
והריח העמוק מילא את המטבח
מילאת תשבץ על המרפסת, גלגלת לך
שתית כפיר רוסי מלא גושים.
הורדת את הפרחים הנבולים.
האכלת בחוץ את הדגים
ושוב קיווית
למצוא שושנת מים
קיומית.
השמיים היו בהירים.
חפפת שיער במתינות.
הסתכלת על עייפות פנייך במראה.
כלום לא השתנה.
שמת כותונת לבנה
החלפת אותה כמעט מיד במשובצת.
שאלת את עצמך אם הערב  היא תבוא
כמו שהבטיחה
וידעת שלא.
קנית לה את הלחם שהיא אוהבת
שהיא ביקשה
וידעת שזוהי רק
הבקשה האחרונה.
חשבת מה עושים עם הכלבה הקטנה
ומתי צריך לבוא לבדוק
ולהוציא אותה
ומה יהיה עם החתולים.
אחר כך בדקת אם רגל החזיר
שכל הבוקר שחתה ברוטב שבסיר
רכה.
ובסוף
כתבת לה שיר.
ועדיין לא כתבת דבר עליה.
רק על מה שאת
עשית ביום הזה
הפשוט והמאיר
כשכבר ידעת בתוך לבך ידעת
שהיא עוזבת את העיר.
שוכבת במיטה עוברת במסע רחוק
מהשינה למצב יותר עמוק
שעוד מעט תשתוק
לעולמים.
והכלבה?
מה היא עשתה שם במיטה
ומתי היא ידעה
שהאישה אשר שוכבת שם בצד
איננה כבר
והיא לבד
ומתי
תתחילי לדאוג
מתי זה יהיה ברור מאוד
שהכאב העמום הזה הוא לא תחושה בלבד
והשיר הזה אינו מסדר  העד                                    
         
אלא הספד


(נכתב כשנה לפני שאן מתה.
בזמן  הגמילה)
(אן קראה את השיר למחרת וצחקה.)