שנתיים הלכתי בין צמרות העצים.
שנתיים חיפשתי שם את האושר.
ומה חשבתם? שמצאתי? חחחח...
לא אושר ולא נעליים, לפני כמה זמן
גיליתי שאני לבד. עשיתי את זה בעזרת חבר.

דיברנו. עישנו, ניגנו.
שתינו...
אלכוהול משחרר. משחרר באמת, אלכוהול עזר לי להתמודד בהמון
מצבים.
לברוח מהם, לצחוק עליהם או סתם לא להרגיש כלום בנושא שלהם...
בכל מקרה, הבנתי שאני לבד, שאין אתי אף אחד, אין מי שיוביל
אותי בדרך אל הזקנה והמוות הבלתי נמנע. חוץ משני אנשים. האחת
זה אמא שלי, וזה כי היא אמא שלי ואין דבר שמשתווה לאמא,
והשנייה היא אהבת חיי.
שעוד לא פגשתי כנראה.

כמה אבסורד שזה. אך זה נכון.
זמן קצר אחר כך, ההבנה הזאת עמדה למבחן.
מבחן רציני שמשום מה עברתי בו, ההבנה התממשה כנכונה.
אני לבד, מחלטר פה ושם.
מעשן לי את הסיגריות שלי, מגלגל לי את הדראם שלי, משתלב בחברה
המכוערת שלנו, אך עדיין זוכר שאני מרכיב חלק ממנה...
מתחכך בטיפוסים מפוקפקים, במשחקי קשר,
מבין, צופה, מנבא...

לוקח לי זמן להסתגל לעובדה שלבד זה טוב.