היא הייתה מבולבלת. מבולבלת כי היא לא הבינה מה קורה לה, מה הם
כל הדברים הלא ברורים שעוברים עליה, מה הם כל החלומות האלה,
שלא מפסיקים להציף אותה. לילה אחרי לילה, חלום אחרי חלום, כל
אחד פחות ברור מהקודם.
והיא זכרה אותם, זכרה ולא יכלה להבין. יכול להיות שמשהו בה לא
רצה להבין. אבל גם אף אחד לא עזר לה עם זה, יותר נכון היא
הרגישה שאף אחד לא יכול לעזור לה עם זה, אז הפסיקה לנסות.
הפסיקה לספר ולחשוב כל כך הרבה. חלמה ועזבה בצד. על הכל היא
חלמה, כולם עברו לה בתוך החלומות בזמן האחרון והיא לא ידעה מה
לעשות, זה שיגע אותה.
היא רצתה לנסות לדבר על הדברים, לא רק על החלומות, על הכל. היא
הרגישה שכבר יותר מדי זמן היא לא שפכה החוצה את מה שהיא
מרגישה, עמוק בלב. פעם לא הייתה לה בעיה, היא פשוט הלכה לאחד
האנשים הקרובים ודיברה, על הכל, וזה עזר. הם עזרו. אבל עכשיו,
גם אם היא מתחילה, היא מפסיקה. היא שמה המון פסיקים ונקודות
במשפטים שלה. עוצרת, ועוברת לנושא אחר, אל מישהו אחר.
היא רצתה להפסיק להרגיש ככה, חנוקה. כן, היא הרגישה חנוקה, זאת
המילה, רק עכשיו הבינה שזה ככה כבר יותר מדי זמן. אבל היא לא
ידעה מה היא יכולה לעשות, כי לדבר היא לא מצליחה והחלומות לא
יפסיקו מעצמם.
היא רצתה שהכל יחזור להיות כמו פעם, בלי כל הלחץ הזה על החזה,
שחונק אותה. בלי להתמודד עם אנשים חדשים כל הזמן, אנשים שלא
מכירים אותה. היא רצתה את הפשטות שהייתה לה כשהייתה ילדה, את
התמימות, השלווה והטוהר הזה שיכולים להיות רק אצל ילדים. אפילו
עכשיו כשהיא כותבת את המילים, קשה לה לכתוב בגוף ראשון ולהפסיק
כבר עם כל הפסיקים, והנקודות.