אני לא יודעת מאיפה בא הצורך לכתוב לך, אבל הוא קיים ואי אפשר
להתעלם ממנו.
אני יכולה לשער כי יש קשר לעובדה שלפני כמה ימים התחלתי לספר
איך הכרתי כל אחת ואחת מכן. מוזר לי לראות שאחת חסרת זכרון
יודעת לספר כמעט בפרטי פרטים איך בנסיעה רגילה באוטובוס הציעה
לי ילדה משונה ומוזרה, שאני בכלל לא מכירה, במבה.
סרבתי להצעה הנחמדה, אך לא יכולתי להסתיר את סקרנותי ולשאול
אודות התחבושת הבולטת לעין בסנטר שלך.
התחלת לספר לי על הטיול השנתי ועל כל ההרפתקאות שחווית.
אט אט, למרות דיבורך המהיר, התחלנו להכיר.
אני לא זוכרת במדוייק איך העניינים התגלגלו מכאן ואילך, איך
החלפנו מספרי טלפון או איך קבענו שאני אבוא לישון אצלך, אבל
כנראה שמה שלא זוכרים לא כל כך חשוב ואלה פרטים שוליים.
בזמן שאני מספרת ועוברת על השלבים בבניית החברות עימך, יצא לי
לחשוב, ואני מודה שאותך פגשתי בצורה מיוחדת במינה.
אוטובוס ארוך והומה אנשים מקשר בין אנשים זרים. עולה בי תחושת
מקריות, מה היה קורה אם אחת מאיתנו הייתה מתעכבת, מאחרת או לא
מגיעה לתחנה כלל וכלל? לא היינו מכירות לעולם?
מה שהפגיש בנינו היה הגורל. אני מניחה שהוא לא ידע על האופי
העיקש והרגזן, ועל כל הריבים והוויכוחים שנעבור, או שמא הוא
ידע, וראה לנכון, וראה מעבר, נדמה לי שהוא ידע עוד לפנינו שיש
בינינו משהו ששווה להיות סלחן ומפויס עבורו.
אומרים שחברות נמדדת לאורך זמן, עם השנים, קשה לי להגיד שזה
נכון במקרה שלנו, למרות הזמן המועט יחסית לחברויות ארוכות טווח
ורבות שנים, יש לנו עבר משותף וזכרונות רבים.
כנראה שכשאני מספרת עלייך לאדם שלא מכיר אותך, אני מרגישה את
ההתרגשות מאירה מגופי ואת התחושה שעולה מליבי, רואים כמה את
חשובה לי.
לפתע אני קולטת, מבינה ומפנימה את העובדה הפשוטה.

לך שכחתי לספר, איתך לא יצא לי לדבר.
את לא יודעת, ואת לא שומעת.
אף פעם לא אמרתי לך,
שאני ממש ממש ממש ממש אוהבת אותך.

שלך,
א.כ.