"שמישהו יכבה את האור הזה כבר", אמרתי. שכבתי במיטה וראיתי
טלוויזיה. היה סרט מלחמה. "עוד אחד חשבתי". כנראה שלא היה אף
אחד בחדר כי האור נשאר דולק. הרמתי את הראש העצלן שלי, ובאמת
דיברתי לעצמי. הפלורסנט הזה התקלקל לפני כמה ימים, אבל אני
עצלן מדי להחליף אותו.

קמתי, התלבשתי, שמתי נעליים וירדתי למטה. היה חושך. ברחוב היו
שני אנשים, כלב וחייזר. נלחצתי, אז התכופפתי כדי לקשור את
השרוכים. כשקמתי חזרה החייזר נעלם.
"כנראה אני חולם", אמרתי לעצמי כשהתחלתי לצעוד, ואחד מהאנשים
הסתכל אליי באופן מוזר.
הרחוב נגמר בשתי אפשרויות, שמאלה או ימינה. לא היה אכפת לי לאן
אני הולך או למה אז נתתי לרגליים העצלניות שלי לקחת אותי לאן
שהן רק רוצות. הן פנו שמאלה, אני חושב, והמשיכו ללכת. הגענו
לרחוב ראשי, חלק מהחנויות כבר נסגרו, וחלקן היו בתהליכי סגירה.
החנויות היחידות שפעלו היו שני קיוסק-מינימרקטים.
עצרתי.
"למה אתן עוצרות?" צעקתי. שתי בנות הסתובבו, חיכו שנייה, לבדוק
שאני לא מדבר אליהן, והמשיכו בדרכן. "לאן אתן לוקחות אותי?"
שאלתי. הן לא ענו. לא שציפיתי שיענו, אני לא מטומטם. כשהרמתי
את ראשי לראות לאן אני הולך, מולי היה אריה. זיעה התחילה לכסות
את גופי. הלב שלי דפק כל כך חזק שהאנשים שעברו לידי חשבו שיש
דיסקו בקרבת מקום.
הוא נהם. שמעתי את זה כל כך חזק.
הוא התחיל לרוץ לכיוון שלי, אז עצמתי עיניים. אני פוחד מאריות.
גם מחייזרים. פקחתי את העיניים, וכלום לא היה שם. כנראה
שהרגליים שלי המשיכו ללכת, כי לא הייתי באותו המקום. אחרי כמה
שעות של שוטטות ללא תכלית, מצאתי ספסל. וזה לא שלא היה ספסל
בכל העיר, פשוט רק עכשיו שמתי לב לאחד. אז התיישבתי.
בשקט התבוננתי על שלוש המכוניות שעברו כל פעם, בסבב של 6 דקות
כל פעם, על הכלב היחיד שעבר, ועל שני חתולים משחקים.
חשבתי. חשבתי הרבה. חשבתי כל כך הרבה שהראש שלי כאב מרוב
מחשבות. וכל מיני מחשבות, על כל נושא בעולם, טוב, לא כל נושא
בעולם, אבל לא מעט.
ואז הרגליים התחילו לרוץ, ולקחו אותי למקום שונה. לא הכרתי
אותו, וגם לא שמעתי עליו. זה היה כנראה צוק או גבעה כי ראיתי
את כל הים, עד לאן שהעין רואה. הוא היה שחור, אבל לא בדיוק
שחור, אפור-ירוק-כחול כזה. מוזר. ראיתי גם את הרחובות
הראשיים של העיר הומי האדם. הים קרא לי. פסעתי לאט לאט
לכיוונו. הפעם, אלה לא היה הרגליים שלי שלקחו אותי, זה הייתי
אני. התקרבתי לקצה הצוק, צעד, ועוד צעד, והאדמה, והרוח, והמים.
עצמתי עיניים, לא הרגשתי כלום. אפילו הבום של ההתרסקות לא
היה.

פקחתי עיניים וראיתי את האדמה ממש מול האף שלי. היא לא התקרבה
יותר, היא לא זזה. ריחפתי. קראתי איפה שהוא שהדרך היחידה לעוף
היא ליפול ולפספס את הרצפה."יכול להיות?" שאלתי את עצמי.
התרוממתי על הרגליים, עשיתי צעד והתחלתי לעוף. הרצפה, לאט לאט,
התרחקה ממני. היה מקסים. ופתאום, באמצע השמיים, נעצרתי. "אתן
שוב עוצרות?!" צעקתי, למרות שלא הייתי בטוח שהיו הרגליים אלה
שעצרו. באור צהוב בוהק, הופיע החייזר ממקודם מולי, ועליו רכב
האריה. "מה אתה רוצה?" שאלתי בקול חנוק. והם, הם עמדו שם, או
ריחפו, אני לא בטוח. "אתה בכלל מבין אותי?" המשכתי ודמעות
זלגו מעיניי.
נשמע בום.
הרגשתי כאילו אני נשאב לתוך עצמי, ואתי כל העיר, כל הנוף וכל
הים. הדבר האחרון שראיתי היה טיל שפגע במחנה של רוסים. בן אפלק
בדיוק מת.
התרוממתי.
"אולי זה היה חלום?" שאלתי.
הרוח נכנסה מהחלון הפתוח, והפילה את קופסת האקמול הריקה והיא
התגלגלה לאורך החדר.
"כמה לקחתי?"
"מי אני?"
"אני עייף. אני הולך לישון עכשיו. לילה טוב".

כשכתבתי הסיפור הזה בהתחלה השמטתי את הסוף (הפסקה האחרונה)
אנא הודיעו לי איך עדיף, עם או בלי?