היום יש יום הולדת לחברי הטוב אבנר, אני אוהב אותו.
מחר אני שבעה חודשים בצבא.
אני מנסה למצוא את המילה הנכונה למה שאני מרגיש עכשיו...
לחוץ בית? סתם שבוז? יש לי הרגשה שזה משהו אחר...
תמונת מצב: אני כבר חמישה ימים בכיתת כוננות, מסריח ולא הורדתי
את הנעליים לרגע....

איירין, טל, תום, אבנר, אורי, דרור, גולוב, זה המעגל שלי פלוס
מינוס, אבל יש גם את המעגל המשפחתי: אמיר, אלעד, אימא ואבא...

אחי, אלעד. מה כבר אפשר להגיד? הוא שנה מעליי, אנחנו מכירים
אחד את השני ממש טוב. אני והוא בעולמות יחסית דומים, אני עמוק
בחרא והוא עוד יותר עמוק בפנים. אני כבר לא יכול לחכות שאני
והוא נהיה ביחד למרות שאין לי מושג איך זה יהיה...

אימא, יש גם את זה, אני מדבר איתה פעם בשבוע, לפעמים היא מוסרת
ד"ש דרך אבא.

אבא, יש גם את אבא, עם אבא אני מדבר לפחות פעמיים ביום, אבל יש
תקופות ששומעים בקול שלו שאין לו זין אליי, אבל הוא דואג
ובלעדיו הדברים היו נראים אחרת לגמרי...

אמיר, יש גם אמיר, ברגילה של 11 יום ראיתי אותו פעמיים. כל
שבועיים שאני יוצא, אני רואה אותו לדקות ספורות ובזמן הזה הוא
חופר במוח כמה שהוא דואג לי וכמה שהוא שמח בשבילי ובלה בלה
בלה... למה הוא שמח אני לא יודע.
נראה לי שהוא כבר לא שם לב מתי הוא מסטול... נראה מתי זה יגיע
לסמים יותר קשים.
מהמצב שלו אפשר לרדת רק עוד מדרגה אחת.

אני נמצא כאן בצבא, בכיתת כוננות, חושב על כל העולם אבל מעניין
אם מישהו מהעולם חושב עלי...

שביזות? נראה לי שכן